נייר עמדה בעניין מדיניות דיור ומרחב

הפערים על בסיס אתני ולאומי בתחום הדיור והמרחב עמוקים ויציבים יותר מבכל תחום אחר. מדיניות התכנון, הדיור והפיזור הגאוגרפי של מזרחים ומזרחיות לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז הקמתה, עיצבה ומעצבת עד היום את מעמדם החברתי, הכלכלי והפוליטי ואת ניידותם החברתית-כלכלית. בחינה מעמיקה של מדיניות זו מחייבת עיצוב מחדש של התפיסה המרחבית הישראלית ביחס ליושבי המרחב, בשטח הריבוני של מדינת ישראל ובשטח הכבוש. מחאת האוהלים, “קול בשכונות”, “הקשת הדמוקרטית המזרחית”, פורום לדיור ציבורי, מהפך-תע’ייר, מאבק החד-הוריות, “לא נחמדים-לא נחמדות”, “המעברה”, “שוברות קירות”, תנועת אחותי למען נשים בישראל ופעילותם של צעירים וצעירות, דור שני לדיור הציבורי – כל אלה מילאו תפקיד מכריע בשינוי מציאות חייהם של מזרחים בישראל

מתוך תפיסה זו, חשוב לנו להדגיש בבסיס השינויים שאנחנו מבקשים לעשות, מתוך תפיסת המאבק המזרחי לדורותיו, שממשלה זו אינה שונה מהממשלות הראשונות שיישבו את העולים ממדינות ערב והאסלאם בשכונות הספר בעיירות הפיתוח ובאמצעי שיכון נפסדים. בכך ניצלו הממשלות הראשונות את העולים מארצות ערב והאסלאם ככלי פוליטי שנועד לחצוץ בין יהודים לערבים, ללא ידיעתם והסכמתם, כמו גם לדחיקתם של מזרחים אל השוליים החברתי, הכלכלי והתרבותי עד לימינו אנו. תפיסה זו גם ערה לדמיון בין המדיניות הפנים-ישראלית למדיניות בשטחים הכבושים בגדה המערבית, בפרט זו המעצבת מרחב נפרד ולא שוויוני של עליונות אתנו-לאומית, המחזיקה בהון קרקעי וכלכלי הולך ומתרחב ללא גבול. אנו אומרים לא לרפורמה החדשה גם בהיבט של הדיור והמרחב, כמו גם דחייה על הסף של הסדר הישן

אפליה, הזנחה והדרה

הרפורמה המשפטית וההפיכה המשטרית ישפיעו על כלל אזרחי ישראל. בתחומי התכנון, המרחב והסביבה, והדיור בפרט, תהיה לשינויים אלו השפעה מכרעת על חייהם של מזרחים ומזרחיות, כמו גם על חייהן של קבוצות חברתיות נוספות בערים ובפריפריה החברתית והגאוגרפית. נקודת המבט המזרחית מרכזית עבור מסמך זה, ומתעצבת מתוך ידע וחקירה של מציאות חייהן של מזרחים ומזרחיות בישראל. אך חשוב לציין שנקודת מבט זו נובעת מתוך תפיסת עולם חברתית השמה דגש על שוויון, הוגנות, תיקון וחלוקה הוגנת של משאבים עבור כל אוכלוסיה מוחלשת ומודרת בישראל, הכוללת בין השאר עולים מבריה״מ לשעבר, ערבים-פלסטינים אזרחי ישראל, פלסטינים בשטחים הכבושים, חרדים, אתיופים, ומהגרי עבודה

להבנתנו, כל הצעה לרפורמה צריכה לעמוד לביקורת ולדיון ציבורי, וכמי שנמצאות בלב העשייה המחקרית והציבורית התכנונית והעירונית, כחוקרות ופעילות חברתיות, אנו קוראות לשיתוף ולהכללה מקיפה ועמוקה של אוכלוסיות פגיעות בחברה בישראל, על בסיס החוויה המזרחית-אזרחית המפורטת במסמך זה, על מנת לייצר רפורמה שלוקחת בחשבון ציבורים שעמדתם לא נשמעה ויש לה השלכה הן על אזרחי ישראל והן על תושבי השטחים הכבושים. הנקודות העיקריות בביקורת המזרחית-אזרחית בהקשר הפנים-ישראלי בתחומים אלה הינם

אחת- אפליה שיטתית של מזרחים בחלוקת משאבי קרקע למגורים

שתיים- הרחקה בכפייה של מזרחים מהערים המרכזיות אל עיירות הפיתוח ואל מושבים באזורים מרוחקים, שבהם ערכי הנדל”ן היו ונותרו נמוכים

שלוש- הסללה לדיור ציבורי ללא זכות בעלות על הדירות או זכות הורשה לדורות הבאים

ארבע- אפליה בחלוקת קרקעות חקלאיות, עם פערים לעומת הקצאות שניתנו לקיבוצים, ובחלוקת שטחי שיפוט בין מועצות אזוריות שכוללות בעיקר קיבוצים ומושבים ותיקים שרובם המכריע יוצאי אירופה ואמריקה, לעומת ערי הפיתוח ומושבי עולים שרוב התושבים בהם יוצאי אסיה ואפריקה

חמש- הזנחה שיטתית של שכונות מזרחים בערים הגדולות. רבים יושבו בבתים פלסטיניים “נטושים”, בכדי למנוע חזרה של פליטים לבתיהם, ונטעו שורשים בבתים ובשכונות שמעמדן החוקי מעולם לא הוסדר. הדיירים בשכונות אלו הפכו בעיני המדינה ומערכת המשפט ל”פולשים”, תוך כדי התנערות מאחריות למצבם. דוגמאות – גבעת עמל, אבו כביר, עמק התימנים, ימין משה,. שכונת הארגזים, אבו כביר ועוד

שש- הדרה מיישובים חדשים בנגב ובגליל ובהרחבות בקיבוצים, באמצעות ועדות קבלה

המדיניות לעיל יצרה פערים מצטברים בין מזרחים לבין אשכנזים ברכוש נדל”ני רב-דורי, כלומר, בנכסים הנדל”ניים שעוברים בירושה. דיירי דיור ציבורי ו”פולשים” לא יכלו להוריש את הדירה שבבעלותם לילדיהם, ולא לממש את הנדל”ן ששימש אותם (אך לא היה בבעלותם) כדי לשפר את תנאי המגורים ולהגדיל את רכושם הנדל”ני. אלה שרכשו את דירת הדיור הציבורי שבה גרו, לכשהתאפשר, גילו שערכה בשוק נמוך בגלל מיקום לא אטרקטיבי ותחזוקה לקויה. מזרחים שהופנו לפריפריה או לשולי הערים, גם אם גרו בדירה בבעלותם, ערכה היה נמוך יחסית

התוצאה היא שכל דור צעיר להורים מזרחים מתחיל את דרכו בשוק הדיור בנקודת פתיחה גרועה, שמאלצת אותו להסתפק בדיור זול, שבהמשך יועבר לדור הבא, שגם הוא יתחיל מנקודת פתיחה גרועה. לכן, הפער בין מזרחים ואשכנזים בבעלות על רכוש בחברה היהודית בישראל הולך ומעמיק. נוסיף על כך שהמקומות שבהם ערך הנדל”ן נמוך יחסית הם גם מקומות שהשירותים וההזדמנויות בהם מוגבלים: חינוך באיכות פחות טובה, מגוון מצומצם של אפשרויות תעסוקה ועוד. לכל אלה תרומה מצטברת לעמדת שוליות, שאותה המדיניות שהממשלה מנסה לקדם לא רק שאינה מצמצמת, אלא, כפי שנראה בהמשך, רק תעמיק אותה

סכנות ופתרונות בתחום המרחב, הדיור והתכנון

מתוך החוויה המזרחית אנו מבקשות ומבקשים לסמן את ההשפעות הרות האסון של הרפורמה וההפיכה המשטרית בתחומי המרחב, התכנון והסביבה. מטרתנו היא לשרטט את הנושאים העיקריים הבאים כיום לידי ביטוי בחקיקה ובשינויים שמקדמת הממשלה, ולהציב אלטרנטיבות לשינוי, המחייבות שיתוף ולהכללה של אוכלוסיות פגיעות ומודרות וכן של ארגוני חברה אזרחית בעיצוב מדיניות התכנון, המרחב והסביבה ובתהליכי קבלת ההחלטות. כפי שנראה, הרפורמה שמקדמת הממשלה לא רק שאינה תורמת לצמצום פערים רב-דוריים ברכוש הנדל”ני המצטבר, אלא שהיא אף עלולה להרחיב אותם

בחרנו להתייחס כאן לכמה נקודות מני רבות, לצורך הדגמה

התחדשות עירונית והתעלמות מזכויותיהן הקנייניות של משפחות: התחדשות עירונית היא בבסיסה מהלך ניאו-ליברלי שבו נותנים לשוק החופשי לפעול, תוך הסרת אחריות המדינה לטיפול בבניינים ישנים שלא עומדים בסטנדרטים של רעידות אדמה. לראייה, רוב ההתחדשות העירונית נעשית באזורי ביקוש ולא באזורים שבהם הסכנה לרעידת אדמה גבוהה יותר, בפריפריה החברתית והגאוגרפית. יחד עם זאת, טיוטת חוק ההסדרים מציעה שורה של צעדים שנועדו להחליש את יכולת ההתנגדות של דיירים במקומות שבהם מקודמות תוכניות פינוי בינוי. התוכניות הללו נשענות על חוקים שונים, ובייחוד על חוק התכנון והבנייה (1965), על חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום (1965) ועל חוק פינוי ובינוי – פיצויים (2006), שמאפשרים למדינה להתעלם מזכויותיהן של אלפי משפחות, רובן מזרחיות ופלסטיניות. משפחות אלו מתגוררות בקרקעות לא מוסדרות, לאחר שבאופן מפלה ושיטתי נמנעה מהן האפשרות לרשום את ביתן בטאבו. הן נחשבות על ידי המערכת השלטונית כ”פולשות”, גם אם הן יושבו בקרקע על ידי המדינה עצמה, גם אם הן מתגוררות בקרקע משך עשרות שנים, וגם אם יוכיחו שרכשו את הקרקע ושילמו עליה מיסי ארנונה

רשות מקרקעי ישראל ומוסדות התכנון מנצלים עובדה זו כדי לקדם “מעל ראשן” של משפחות אלו תוכניות להתחדשות עירונית, פינוי-כפוי, ללא ההגנה המקובלת – שאף היא מועטה מאוד – שיש למשפחות העוברות תהליך של פינוי-בינוי, כמו למשל הזכות לייצוג על-ידי עו”ד מול היזמים, זכויות עודפות לנכים ולקשישים, או הכללת הדיירים בטבלאות הקצאת הזכויות שיש בכל תכנית איחוד וחלוקה

המדינה מספסרת בקרקעות מבלי לתת לתושבות ולתושבים תגמול הוגן בגין רכושם (אם בכלל ניתן פיצוי), גם כשעל הקרקע מקודמות אלפי יחידות דיור בשווי מיליארדי שקלים ויש היתכנות כלכלית מלאה לפיצוי למשפחות ברות הרשות

בגלל ההיסטוריה הדיורית שפרטנו לעיל, המזרחים הם מושאי הפגיעה העיקרית של מדיניות זו, בנוסף לפלסטינים, כמובן, שסובלים מאפליה מבנית קשה במיוחד. הם אלה שבעיקר, אך לא רק, חווים דחיקה משכונות שמסומנות להתחדשות עירונית שמביאה איתה תהליכי ג’נטריפיקציה. רבים מהם גם לא מסוגלים ליהנות מפירות הג’נטריפיקציה, כי אין ביכולתם לעמוד במחירי השכונות המתחדשות במרכזי הערים. כאשר הבנייה נעשית בהיעדר תשתיות מתאימות – זו מלכודת עוני ופשע. כך נוצר תהליך של העמקת הסגרגציה בין אלה שיש להם זכויות קניין בנדל”ן במרכזי הערים לבין אלה שאין להם. ההיסטוריה המפורטת לעיל מדגישה את הזיקה בין מעמד לאתניות

מן הצדק היה מצופה, שרפורמה המבקשת להגן על זכויות “ישראל השנייה”, תדאג להסדיר את מעמד המשפחות שנדחקות משכונות ההתחדשות העירונית ושל משפחות הנחשבות שלא בצדק כפולשות. זאת בהתאם לכלל הקובע שאדם הגר במקום זכאי, גם ללא זכויות קנייניות מלאות, להישאר חלק מהמקום. מדוע, למשל, לא ניתן היה לעגן את זכות תושביי גבעת עמל לדירה במגדלים החדשים העתידים להיבנות על הקרקע שהייתה ביתם? מדוע לא ניתן להבטיח בחקיקה ראשית דיור חליפי בכל מקרה שבו מקודמת תכנית התחדשות חדשה

הורדת מחירי הדיור: טיוטת חוק ההסדרים מבקשת להרחיב את מדיניות הדיור הקיימת, להוזיל את מחירי הדיור ואף להעביר הכנסות של ארנונה עסקית מרשויות מקומיות, שנהנות מהכנסות גבוהות ממיסוי עסקי, לרשויות שיסכימו לבנות דירות רבות בשטח המוניציפאלי שלהן. עם זאת, בפועל, מהלכים אלו מנציחים פערים, ופוגעים באוכלוסיות מוחלשות ובמזרחים בפרט. מדיניות הדיור הקיימת חותרת להגדלת ההיצע והורדת המחירים באמצעות תכנון מואץ של שכונות גדולות בשולי הערים, באמצעות ועדה ארצית מיוחדת – הותמ”ל. הותמ”ל נהנית מזכויות תכנון נרחבות ויש לה את היכולת לעקוף את חוק התכנון והבניה. כך, בעוד חוק התכנון והבניה מצפה שתכנון בניה למגורים יתבצע ברשויות המקומיות, שמכירות טוב את צרכיי העיר והתושבים, הותמ”ל, ביחד עם רמ”י, מתכננת ממקום מושבה בירושלים ומנחיתה שכונות משוכפלות ממקום למקום, ללא התאמה לצרכים המקומיים. מתחמי דיור המקודמים על ידי הוועדה פטורים מתכנון של מוסדות ציבור, כפי שדורש חוק התכנון והבניה, כמו בתי ספר, מרכזי קניות וגנים ציבוריים, וזאת במטרה לבנות הרבה דירות, מהר ובמחיר זול. התוצאה: שכונות מגדלים בשולי הערים, מנותקות ממרכזי הערים, זהות להפליא זו לזו, צפופות, דלות במוסדות ציבור, דלות בשטחי מסחר, ללא תחבורה ציבורית יעילה ובדרך כלל סובלות מפקקי תנועה בכניסה וביציאה,  כי לא ניתן לנוע מהן ואליהן ברגל, הכבישים אינם מספקים, ואין בהן תחבורה ציבורית יעילה. רשויות מקומיות שזקוקות לכסף מידי הן אלו שמסכימות לקידום פרויקטים כאלו בשטחן, ואלו לרוב בפריפריה

תכנון מהיר מהסוג המקודם על ידי הותמ״ל ורמ”י פוגע במיוחד בציבור המזרחי בשל הפערים ההיסטוריים בגישה למשאבי קרקע ודיור. באין ברירה נוהרות משפחות צעירות, ברובן מזרחיות, אל אותן שכונות ותמ”ל מחוץ לאזורי הביקוש. השכונות החדשות הללו מנציחות פערים כיוון יש בהן פחות הזדמנויות חינוכיות, והן רחוקות ממרכזי תעסוקה מגוונים. יתרה מכך, דוחות של בנק ישראל ומשרד הפנים מלמדים שהרשויות המקומיות באותן ערים שבהן נבנים מתחמי דיור על ידי הותמ״ל עומדות בפני מצוקה כלכלית בטווח הקרוב והארוך, מצוקה שתקשה עליהן לספק שירותים איכותיים לתושבים החדשים, כמו גם לוותיקים

אז מה עושים? זו העת לבנות “חכם”, ולא הרבה. ״הרבה״ לא מוריד את המחירים. הוא רק מנציח פערים. “חכם” זה לתכנן ולבנות איכות חיים – מרחביי מחיה נוחים, עם שירותים מפותחים, מותאמים לצרכיי וערכיי התושבים והעיר. בראש ובראשונה לבטל את הותמ”ל. להחזיר את התכנון לרשויות המקומיות, ולעצור את שיטת שיווק הקרקעות של רמ”י, שרק מולידה עוד ועוד שכונות עגומות. בהזדמנות זו גם להפקיע מרמ”י זכויות תכנון או קידום תכנון. הגוף שנהנה מהכנסות על שיוק קרקעות לא ראוי שיתכנן. מקופל כאן ניגוד אינטסרים בין שיקולי ההכנסות לבין שיקולי איכות החיים של אזרחיות ואזרחי ישראל

מחדלי הדיור הציבורי: ‘חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה)’ שנחקק ב-1998, היה תוצר של מאבק ארוך שנים של פעילים מזרחים, ארגוני תושבים, וחברה אזרחית, וקודם על ידי חבר הכנסת רן כהן (מרצ). החוק קבע כי יהיה ניתן למכור את דירות הדיור הציבורי, והכספים שיגיעו ממכירתן יושקעו ברכישת דירות חדשות למערך הדיור הציבורי. מטרת החוק הייתה לתקן את האפליה בחלוקת משאבים בין מזרחים לאשכנזים לאורך דורות; לרבות מדיניות “בן ממשיך”, לפיה מושבים וקיבוצים נותנים קרקע וזכויות לבנים ממשיכים, ובכך מעמיקים את הפערים החברתיים מול עיירות הפיתוח והפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל. זמן קצר לאחר שהחוק עבר, הוא נכנס להקפאה בחוק ההסדרים, ורק בשנת 2013 נכנס לתוקפו, לאחר עתירה לבג”צ. בעוד תוקפו של החוק פג בפברואר 2023, שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף הודיע כי אין בכוונתו לחדש את תוקפו

תהליך זה מתרחש במקביל לצמצום מלאי הדיור הציבורי, וסירוב המדינה לספק כלים ומסגרת פורמלית להקמת דיור ציבורי חדש, למשל, הגדרת דיור ציבורי כאחד מהשימושים הציבוריים לפי סעיף 188 לחוק התכנון והבנייה. אחרי עשורים של הזנחה נותרות עשרות אלפי משפחות בישראל ללא קורת גג, שכן אלו שהוכרו כזכאים לדיור ציבורי, נכנסים לרשימת המתנה ארוך לדירה – המתנה שיכולה להימשך גם מעל 10 שנים. הקריטריונים לדיור ציבורי הנהוגים כיום משאירים בחוץ את מרבית האוכלוסייה שמתקשה להתמודד עם המציאות שמכתיב שוק דיור חסר רסנים

אז מה עושים? פשוט – הסדרה ועידוד הדיור הציבורי במקומות מבוקשים (לא שאריות של דירות במקומות מרוחקים שקבלנים לא הצליחו למכור, כמו התחייבויות הרכישה בשנות התשעים). ובעיקר, הטמעת הרעיון שדיור ציבורי הוא כלי נוסף וחשוב בארגז הכלים הרואה בדיור נאות ואיכותי זכות אזרחית בסיסית, ולא פריבילגיה. בנוסף לזאת, יש לעודד רשויות מקומיות לפתח דיור לאוכלוסיות מוחלשות, או לחילופין לחייב קבלנים לאפשר תמהיל של עד 20 אחוז מהבניינים לטובת דיור בר-השגה למעוטי יכולת, על פי מבחני הכנסה על מנת להגדיל את הדיור הציבורי

הקמת יישובים חדשים ליהודים: בלהט אינסטינקטיבי, מתוך תחושה מדומיינת שיישובים אלה מניבים הישגים לאומיים-טריטוריאליים  כלשהם. לשם מדיניות זו הוקם-חודש המשרד להתיישבות, שנציגיו מאיישים עתה את ועדות התכנון, הוסטו משאבים, הוקנו סמכויות למשרד נגב-גליל,  והועברו סמכויות בשטחים הכבושים מידי משרד הביטחון למשרדים שבהם מכהנים שרים המזוהים עם מפעל ההתנחלות. כזכור, סעיף 7 בחוק יסוד הלאום מצהיר שהממשלה תעודד התיישבות, ונראה שאכן הממשלה הזו רואה עצמה כמעודדת ראשית

יישובים חדשים לא היטיבו ולא יטיבו עם מזרחים בפרט, ולא עם קבוצות מודרות אחרות בישראל. ההיסטוריה מוכיחה שהישובים הללו נוטים להדיר מזרחים דרך מנגנון ועדות הקבלה, וששעריהם נפתחים למזרחים רק כאשר מחירי הבתים ביישובים הללו מאמירים. יישובים חדשים הם בבחינת “אצבע בעין”, קודם כל עבור אזרחים ערבים בגליל ובנגב, כאילו אינם אזרחים במדינה. אי אפשר להתעלם מחוסר הצדק בכך שאותה יד שמגרשת דרך בית המשפט וכוחות שיטור תושבים בדואים, אל-עראקיב לדוגמא, ומסרבת לתת הכרה ולהסדיר תשתיות, היא גם זאת שמאשרת ומממנת יישובים יהודיים חדשים, חוות בודדים ובסיסים צבאיים. זו אותה “אצבע בעין” למזרחים שחיים בנגב ובגליל, כאילו נאמר להם – הפיתוח ביישובים חדשים, לא בוותיקים

אז מה עושים? די להקמת יישובים. זה פשוט, זה כבר נכתב בכל חוות דעת של משרד האצר, בנק ישראל וגופי השמירה על הסביבה. די. זה יקר, מזיק לסביבה, וגורם לנזקים חברתיים אדירים

הרס המרחב: סוגיות סביבתיות זוכות לדיון נפרד במסגרת פעילות הקולקטיב המזרחי-אזרחי, על כן נדגיש את ההצטלבות בין דיור וסביבה בלבד: מדיניות הדיור והפיתוח מסיבה נזק סביבתי בלתי הפיך. פעולות הרס, בנייה והשתלטות חסרת מעצורים על קרקעות, ללא פרוצדורות דמוקרטיות ועל פי שיקולים צבאיים ופוליטיים בלבד, גובות מחיר אנושי וסביבתי אדיר. הצטלבות ההרס הסביבתי עם ייהוד המרחב באה לידי ביטוי מובהק בהקמת התנחלויות בשטחים ויישובים חדשים ליהודים בלבד בנגב, משיקולים של “ביטחון” ואחיזה בקרקע, ללא פרוצדורות ציבוריות ומקצועיות ראויות. במסגרת התהליכים שמקדמת הממשלה הנוכחית, אנחנו עדים ללחץ להאיץ התיישבות יהודית, מבלי לדון במשמעויות הסביבתיות. ואם לא די בכך, חוק ההסדרים מבקש למנוע השתתפות של יועצים סביבתיים בתהליכי תכנון ולהחליפם ביועצים מהסקטור הפרטי, לכאורה כדי לסלק חסמים בירוקרטיים. מדיניות פינוי-בינוי מייצרת כמויות עצומות של פסולת בניין מזהמת שלא ניתן יהיה למחזר, ותחייב ייצור ושינוע של חומרי בניין בכמויות עצומות, בנזק מתמשך סביבתי ואנושי כאחד. דחיקת השיקולים הסביבתיים לטובת קידום של בינוי ישובים ושכונות חדשות בשטחים פתוחים כחלק ממאמצי ייהוד המרחב, והתמודדות מוטה ולא שוויונית עם משבר הדיור, מבטיחים את המשך דחיקת האוכלוסיות המוחלשות מזכויות בסיס, הפעם לסביבה נקייה ובריאה

אז מה עושים? מערכת תכנון דמוקרטית היא מערכת המושתתת על ייצוגיות רחבה ועל חיפוש אחר טוב משותף. ביסודה, היא לא עוסקת בפתרון בעיות או במימוש אידאולוגיות בחומר ובלבנים, כי אם מבקשת להניח את התנאים המרחביים לעתיד משותף בר-קיימא. עליה להיות כרוכה באיזונים ובלמים הדרושים לתכנון דמוקרטי ובהשתתפות הציבור במובן הרחב ביותר

מערכת המשפט וההגנה על הזכות לקורת גג: מערכת המשפט הישראלית זקוקה לתיקון כדי לתת מענה להפרה המתמשכת של הזכות לדיור נאות, שמהותו עדיין לא הוגדרה על ידי בית הנבחרים ובית המשפט העליון. אך תיקון ברוח זו לא מקבל ביטוי במהלכי ההפיכה המשפטית שמובילה הממשלה הנוכחית. כיום, מערכת המשפט משמשת סעד לדרי הדיור הציבורי. בשורה של פסיקות, תמכה מערכת המשפט באחריות החברות המשכנות לתחזוקת הבתים. מערכת המשפט הגנה על הזכאות לדיור ציבורי מול ניסיונות לצמצם אותה, ועיגנה את הצורך לנמק דחיות בבקשה לסיוע בשכר דירה. היא גם עמדה לצד משפחות שעמדו בפני פינוי. כל זה הכרחי, אך לגמרי לא מספיק. גם את המעט הזה, שהושג במאבקים עיקשים של דיירות הדיור הציבורי ושל פעילות ופעילים, מבקשת הממשלה הנוכחית לבטל ולהרוס באמצעות מהלכי ההפיכה.
אז מה עושים? נראה ש”עילת הסבירות” היא צרה מאוד, וכמעט ואינה קיימת. בפועל, גם במצב שלפני ההפיכה המוצעת, מערכת המשפט נתנה גיבוי כמעט אוטומטי למוסדות התכנון של המדינה ושל הרשויות המקומיות. בתי המשפט מסרבים באופן כמעט קבוע להתערב בשיקול הדעת של ההחלטות השלטוניות בכל הקשור לתחום התכנון והבנייה, גם כאשר החלטות אלו מפירות את עקרונות הצדק החלוקתי או העדפה מתקנת תרבותית. דוגמא בולטת מהשנים האחרונות היא החלטת עיריית תל אביב-יפו להקצות חטיבת קרקע עצומה ללהקת המחול ‘בת שבע’ בשכונת נווה שאנן. לא רק שהקרקע הציבורית נמסרה לגוף פרטי, אלא שהעירייה התחייבה להשקיע מאות מיליוני שקלים בהקמת היכל עבור ‘בת שבע’ על קרקע זו, תוך רמיסת המורשת התרבותית של המקום בו אמור לעמוד היכל זה – התחנה המרכזית הישנה, המקום שבו פרחה המוזיקה המזרחית. מוסדות התכנון מסרבים להכיר בזכותם של התושבות והתושבים לשמור את מורשתם, להיות מעורבים בהליך הקצאה הקרקע העירונית, ואף נהפוך הוא – רואים בג’נטריפיקציה התרבותית כלי תכנוני לגיטימי

לכן, במקום לבטל את עילת הסבירות, מוטב היה לרפורמה המשפטית להרחיב את השימוש בעילה זו, ולנתבה באופן כזה שיבטיח צדק חברתי, תרבותי וסביבתי. רפורמה משפטית שתבקש לעשות צדק חברתי אמיתי, צריכה להנחות את מערכת המשפט לבחון את סבירות ההחלטה השלטונית גם בהיבטים של שמירת התרבות המקומית, הבטחת פלורליזם תרבותי, והגנה על תרבותן של קבוצות מוחלשות

מסוגלות כזו של מערכת המשפט מחייבת עצמאות. מערכת משפט שתמונה על ידי הרשות המבצעת/מחוקקת ולא תהיה חזקה דיה למנוע רמיסה של חוקי יסוד וזכויות אזרחים, תפגע באוכלוסיות מוחלשות הזקוקות יותר מכל להגנה על חירותן ועל זכויותיהן. מערכת משפט כזו לא תוכל לעמוד לצד דרי הדיור הציבורי, חסרי הבית, מקבלי סיוע בשכר דירה והעומדים בפני פינויים ועיקולים. כאמור, מקרב היהודים מדובר בעיקר במזרחים. עם כל הביקורת החשובה על מערכת המשפט, יש לתקן אותה ולא לרמוס ולעקר אותה מכוח. מהלכי הממשלה יפגעו בחסרי הכוח. מול זה נעמוד ונזעק

הזכות לדיור והזכות לקהילה:  הממשלה הנוכחית ממשיכה במדיניות קודמותיה ונמנעת מלהכיר בדיור כזכות יסודית. דיור בישראל הוא הכרחי לשותפות בקהילה הפוליטית. יש שיגידו שזה נכון לכל מקום, אבל במרחב בישראל, שבו המאבק הוא על אדמה, העדר האופק להגיע לבית הופך להדרה משותפות פוליטית. למה? כי כדי להיות חלק מקבלת החלטות, בעיקר אצל קהילות בלתי מיוצגות או מוחלשות, הפרט צריך קהילה. פיזור אוכלוסין, שאפיין את השנים לראשונות למדינה ופגע אנושות ביכולתם של המזרחים להשתלב כמקבלי החלטות שווים, ממשיך לפעול דרך מנגנונים שונים של פרבור והרחקה של בנות ובני הדור השלישי מערים או מיישובי הולדתם בגלל היעדר דיור בר השגה, או דרך ג’נטריפיקציה

ואכן, הזכות לקורת גג עמדה במרכז מרבית המחאות והתנועות המזרחיות בישראל, מתקופת המעברות ועד למאהלי מחאה בפריפריה הגאוגרפית במחאה החברתית בשנת 2011. גם במאבקים מזרחיים בעשור האחרון, קורת גג בטוחה הייתה אחד מהנושאים הבוערים ביותר, באופן המשקף את המצוקות הנוכחיות בשטח

אז מה עושים? כשם שהמאבק המזרחי קשר תמיד בין דיור לבין אזרחות, בין הקשר למרחב לבין אופק של השתתפות פוליטית, כך גם אנו קוראים להכיר בחוק בדיור כזכות אזרחית בסיסית. דיור איננו שאלה לכלכלנים ולמומחי נדל”ן והוא איננו נפתר בהגרלות או בבנייני מגדלים; זוהי זכות בסיסית החיונית להשתתפות פוליטית ולאזרחות מלאה ושווה

מצוקת הדיור בישובים הערביים: יצירתו של שיח מזרחי השואף לתיקון אוניברסלי משמעותה התבוננות על המציאות החברתית במבט ביקורתי, שנכתב מהשוליים אל המרכז. מבט המפרק את מנגנוני הכוח הדכאניים ביחס לקבוצות חברתיות רבות הנמצאות במרחב האזרחי המשותף. לפיכך, הקריאה שלנו להוגנות ולצדק אינה נעצרת בגבולות הציבור המזרחי. זוהי קריאה שרואה בהוגנות ובשוויון עמדה מוסרית ראויה כלפי כל חלקי החברה וכלפי כל בני האדם, לרבות האוכלוסייה הפלסטינית, בישראל ובשטחים

האוכלוסייה הערבית בישראל סובלת מאפליה ומהדרה מתמשכת ממנגנוני הקצאת המשאבים, הבאה לידי ביטוי גם במצוקת דיור קשה המשתקפת במחסור שנתי של כ-6,000 יחידות דיור ביישובים הערביים. למרות העובדה שהאוכלוסייה הערבית גדלה פי שמונה מאז קום המדינה, לא נוסדו בישראל ישובים ערביים חדשים למעט שבע עיירות ושתי מועצות אזוריות בנגב, אשר הוכרו על ידי הרשויות במטרה לרכז את אוכלוסיית הבדואים בנגב. גם שטחי השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות כמעט ולא השתנו מאז קום המדינה

מדיניות התכנון והמקרקעין של ממשלות ישראל הביאו למצוקת דיור קשה ביישובים הערביים, אשר באה לידי ביטוי בצפיפות גבוהה, עומס על תשתיות ציבוריות עד כדי קריסתן, ומחסור חמור בפתרונות דיור. בעשור האחרון, בשל עליית מחירי הדיור חל ביישובים הערביים גידול בביקוש לדירות בבנייה רוויה לעומת בתים צמודי קרקע. בנוסף, בשל המחסור בפתרונות דיור מתרחבת גם ההגירה לערים מעורבות ולערים יהודיות. הגירה זאת מתקיימת לצד גזענות פורמלית ולא פורמלית, המדירה את האוכלוסייה הערבית מפרויקטים שונים למגורים ומישובים קהילתיים

הממשלה הנוכחית מוסיפה ומאמצת שיח בוטה ואלים כלפי החברה הערבית בישראל. חברי ממשלה מאיימים על החברה הערבית כבשגרה. נושא הדיור מדובר אף הוא, אך לא מתוך עמדה של הבנת מצוקת הדיור המתמשכת שבה נתונה החברה הערבית בישראל, אלא מתוך עמדה אלימה של הריסת בתים וגירוש קהילות ממרחביהן. מדיניות זו באה לידי ביטוי גם ובעיקר ביחס לבדואים בנגב, באמצעות שפה מכובסת של “חיזוק המשילות בדרום”. בפועל, משמעותה הכבדת הענישה על הבדואים בנגב ותיוגם כעבריינים וכפולשים, תוך התעלמות משורה של ועדות שלאורך השנים הצביעו במפורש על הזנחה ואי שוויון בוטה ביחס המדינה לאוכלוסייה הערבית

אז מה עושים? מאמצים מדיניות של שוויון הרואה באזרחי ישראל הערבים שותפים שווים לחיים במדינת ישראל. כצעד ראשון, יש להכיר באי השוויון המתמשך כלפי אזרחי המדינה הערבים ובאחריות המדינה להיווצרותו. יש לנקוט במדיניות של צדק מתקן בהקצאת משאבי הדיור, הקרקע והתכנון בישראל כלפי האזרחים הערבים במדינה. יש לחדול ממדיניות הריסת הבתים ביישובים, בשכונות ובכפרים הערביים ככלל, להכיר בזכויות התושבים הערבים בקרקע ולהסדיר את התכנון ביישובים הלא-מוכרים ביחד, בשיתוף ולמען התושבים. יש להבטיח ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית במוסדות התכנון ולהקצות משאבים לבנייה ציבורית ופרטית לציבור הערבי בישראל

עליונות אתנו-לאומית מרחבית בגדה המערבית: מדיניות ההנדסה הגיאוגרפית-דמוגרפית לא עוצרת בשטח הריבוני של ישראל. המדיניות הישראלית בגדה המערבית ובירושלים המזרחית מאז 1967 ועד היום מאופיינת בשינוי מערך התכנון והפיתוח והעברתו באופן מוחלט לידיים ישראליות, תוך הדרת הנציגות הפלסטינית המוניציפלית המקומית מקבלת החלטות על חייה, עתידה והתפתחותה של הקהילה. מדיניות הממשל הצבאי בגדה כוללת הפקעת קרקעות פלסטיניות פרטיות, הקצאת “אדמות מדינה” בכחש ליהודים בלבד, מניעת פיתוח ותכנון לקהילות פלסטיניות בעיקר במרחב הכפרי, הקמת התנחלויות פורמליות ולא פורמליות (מאחזים) וחיבור טריטוריאלי ליהודים בלבד בין הגדה לישראל, ויצירת מובלעות מנותקות זו מזו לאוכלוסייה הפלסטינית. מאז הסכמי אוסלו מאמצות ממשלות ישראל לדורותיהן מדיניות של הריסת בתים מאסיבית, פינויים והחרבת קהילות שלמות של חקלאים-רועים פלסטינים. מטרת הנדסת המרחב האגרסיבית היא דחיקה וציפוף פלסטינים המתגוררים במרחב הכפרי (שטח C) לתוך מרחבים עירוניים תחומים וצפופים, ללא שינוי בגבולותיהם מאז הסכמי אוסלו, תוך התעלמות פושעת מהריבוי הטבעי הפלסטיני ומצרכי פיתוח עכשוויים ועתידיים, וקיבוע תת-פיתוח לעומת האוכלוסייה היהודית בגדה ובישראל. בגדה, ישראל מקיימת שתי מערכות חוק נפרדות ומפלות בין האוכלוסייה הפלסטינית למתנחלים היהודים-ישראלים, תהליך שיהפוך לפורמלי תחת המינהלת החדשה במשרד לביטחון פנים, כפי שסוכם בהסכמים הקואליציוניים ובמסמך ההבנות בין גלנט לסמוטריץ’. תהליכים אלו אמנם ממשיכים ביתר שאת תחת הממשלה הנוכחית, אך הם תוצר של מדיניות ישראלית אחידה מאז 1967 ועד היום. תוצאותיה היא אפרטהייד תכנוני ומרחבי, תוך הפרת חובותיה של מדינת ישראל על פי הדין הבינלאומי להגנה על האוכלוסייה המוגנת בשטח הכבוש

אז מה עושים? פשוט וידוע: הפסקת פרויקט ההתנחלות המתמשך בתוך ומחוץ לגבולות 67׳, סיום האפרטהייד וחתירה להסכם מוסכם ומכבד בין שני העמים החיים במרחב בין הים לירדן

תרמו לכתיבה (לפי סדר א”ב)

ריקי בנלולו כהן, ד”ר שלומית בנימין, ד”ר יעל ברדה, ד”ר מוטי גיגי, אבי דבוש, עו”ד ספיר סלוצקר-עמראן, עו”ד נטע עמר-שיף, פרופ’ ארז צפדיה, ד”ר חגית קיסר, שולה קשת