נייר עמדה בעניין מסורתיות כשמרנות או שחרור

לאורך שנים רבות, רבים מאיתנו עמלו כדי לנסח בעל-פה ובכתב אלטרנטיבה מסורתית לדיכוטומיה האשכנזית והמודרניסטית בין דתיות לחילוניות. לאורך תולדותיו של המאבק המזרחי בישראל, היוו המסגרות היהודיות המסורתיות של תורה ומצוות, בצורות ובאופנים שונים, בסיס חשוב להתגבשותן של התנועות והקבוצות המרכזיות ששטחו את טענותיהם הפוליטיות של מזרחיות ומזרחים כנגד האוחזים בהגה השלטון. מקובל לראות את תמ”י (תנועת מסורת ישראל) וש”ס (התאחדות ספרדים שומרי תורה) כביטויים המובהקים של התארגנויות אלה, אך את התשתית שהעניק עולמם התרבותי המסורתי של מזרחיות ומזרחים להתגבשות דרכי מאבקם ניתן גם לזהות במאבקים שהובילו מזרחים במעברות בשנות החמישים כאשר נשאו ספרי תורה להפגנות כנגד דיכוים, בקינות המעברה של הפייטן התימני ר’ שלום רדאעי ובהגדת הפסח המחודשת שניסחו הפנתרים השחורים. לכך יש להוסיף את הגופים השונים שעסקו בשימורן וקידומן של המסורות של הקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה במהלך העשורים האחרונים, מתוך מאבק בדיכויין התרבותי

עם זאת, נראה שבשנים האחרונות המסורתיות – בהובלת גופים ודמויות האמונים על ניסוחה – הולכת ונדמית יותר ויותר לפירות התוצרת של בתי המדרש של הניאו-שמרנות האמריקאית. את הדמיון הזה ניתן לזהות בשלושה מימדים מרכזיים של ההגות והפוליטיקה השמרנית – עמדות לאומניות, שמרנות בתחומי המגדר, ועוינות להוצאה ציבורית ולעבודה מאורגנת. בניסוחים החדשים של המסורתיות היבטים אלה ממש נתפסים כמהותיים לעמדה המסורתית, וכמי שמבטאים גם את הפוטנציאל ו”הבשורה” שלה. המסורתיות נתפסת כעמדה שההזדהות עם המשפחה, הלאום והמדינה גוברת בה על כל עמדת התנגדות הנובעת מהשתייכות מעמדית או אתנית לקבוצה הסובלת מדיכוי. כך, מוגדרת המסורת כמי שמציעה “מתינות” ו”הכלה” שביכולתן לייצר את הקרקע המוצקה עבור חברת הרוב הלאומית. המסורתיות המזרחית עברה בשנים האחרונות – לא מתוך עמדה פסיבית כלל וכלל, אלא כהזדהות אקטיבית של מקדמיה ומנסחיה – תהליך של קואופטציה. כלומר, אם בעבר היוותה המסורתיות תשתית לעמדה אופוזיציונית, המתנגדת לצורות הדיכוי השונות שמפעילה המדינה כנגד מזרחיות ומזרחים (התנגדות שנבעה ממנה במישרין עמדה דמוקרטית כוללת, ולכך נשוב בהמשך), כעת ההכלה שלה בתוך המסגרות ההגמוניות הישראליות נעשית בדיוק תוך נטילת העוקץ הביקורתי הזה. למעשה המסורתיות מוכלת ומיוצגת, אך זאת תוך מוכנותה להתפרק מנכסיה וממחויבותה למאבק לשינוי מערך יחסי הכוח שאיפשר את דחיקתה לשוליים מלכתחילה. המסורתיות המקודמת בשנים האחרונות היא למעשה מסורתיות ניאו-שמרנית המגויסת לקידומן של פטריארכיה, ניאו-ליברליזם ולאומנות ציונית

כך גם בכל הנוגע למורשת המאבק המזרחי בישראל, המדינה ממשיכה לטפח בורות ופועלת לסכל גישה ומחקר ביקורתי דרך שליטה בארכיונים ובנרטיב. פוליטיקאים עושים שימוש ציני במאבק המזרחי כמו בדרישה לכח ועליונות של רוב מזרחי מדומיין (שכלל איננו רוב במרחב הכולל את האוכלוסיה הפלסטינית). נקעה נפשנו מיצוגים בוטים, בסגנון תוכניות הריאליטי, של ״מלחמת תרבות״ המוגשת כפרסומת לימין הפופוליסטי בלי שום הקשר היסטורי, תרבותי או חברתי. מניפולציות תקשורתיות כאלה מתאפשרות על רקע החור השחור של המורשת והזכרון הקולקטיבי, היעדר תיעוד והנגשה של מורשת המאבק המזרחי. ניכר שגרסת ה’מסורתיות’ הדומיננטית הנוכחית הפכה את המסורתיות המזרחית למעין אידאולוגיה של ‘מסורתיזם’: זוהי תנועה וזרם מחשבה שאינם מאתגרים את הסטטוס-קוו הקיים באופן מינימלי; שמצד אחד מציגים את עצמם כ’לא ימין ולא שמאל’ בעוד שבפועל הם מתיישרים כמעט תמיד לעמדות של הימין הפוליטי, תוך הועדתם של המזרחים לתפקיד של מגני ה”יחד” של חברת הרוב הלאומית היהודית והשקטה של כל עמדה פוליטית של התנגדות מצידם

כנגד עמדה זו אנו, שחלקנו שומרי תורה ומצוות, מקיים אורח חיים מסורתי וגם אם איננו כאלה, אנו חולקים את ההזדהות עם מסגרות אלה דרך מעגלי ההשתייכות המשפחתיים הקרובים ביותר, מבקשים לנסח עמדה מסורתית אחרת, שהיא ביסודה מסורת המחויבת לשחרור ולפירוקם של יחסי הכוח הדכאניים בישראל. לשיטתנו, המסורתיות כצורת חיים וכנקודת מבט על החברה הישראלית והזהות היהודית המודרנית, אינה אמורה להיכנע להכפפת הקיום היהודי לצרכיה הבדלניים של מדינת הלאום, ולהפיכתה לזו שמעניקה לה הכשר ולגיטימציה

בהקשר הזה יש לזכור שכל התפיסה התולה במסגרות היהודיות המסורתיות את עיקר האשם במגמות העכשוויות של הקצנה לאומנית וגזענית בישראל קשורה לבלי הפרד בנקודת האפס של הפיכתן של התורה והמצוות ל”דת” המדינה, למי שמגדירות את גבולותיה של האזרחות ושל הקהילה הפוליטית במדינת הלאום הציונית. התורה והמצוות נעשו כלי שרת למילוי התכליות האתנו-לאומיות של המדינה הציונית וליצירת החפיפה שבין אזרחות ולאומיות. הן הפכו לאחד השסתומים המווסתים את אפשרויות ההגירה וההצטרפות אל המדינה, תוך התנייתן בהשתייכות אל מסגרת קולקטיבית דתית מולאמת, ושירתו את השאיפות ליצירתו של מאזן דמוגרפי של רוב לאומי. מאז עלייתן של מדינות הלאום באירופה המחישה המסגרת הפוליטית של תורה ומצוות פעם אחר פעם את מוגבלותו של מודל האזרחות הליברלי – שלא יכול היה להבטיח את זכויותיהם הקולקטיביות של היהודים אלא במחיר ההפרטה של מסגרת ההשתייכות הפוליטית שלהם והפיכתה ל”דת” – והצביעה על ההכרח בהבטחתן של זכויות קולקטיביות פוליטיות לצד זכויות אזרחיות אינדיבידואליות

עבור יהודי המזרח התיכון שחיו בתוך ההיגיון הפוליטי של האימפריה העות’מאנית, שהוסיף להנחות את תודעתם אף אל תוך העידן הקולוניאלי, המסגרת הרב-לאומית העניקה תשתית לשרטוטו של אופק אחר שבו השתלבו זכויות אזרחיות עם זכויות קולקטיביות, והאפשרות להיכלל בתוך הקהילה הפוליטית האזרחית לא הותנתה בהפרטתה של ההשתייכות הקולקטיבית הקבוצתית. עם הקמתה של מדינת ישראל, התרחש התהליך ההפוך, כאשר התורה והמצוות הפכו לבנות ערובה של המדינה ולבסיס שאִפְשר לייחס לה קדושה. התורה והמצוות – שכעת היו ל”דת המדינה” היהודית – הפכו בכך לשסתום המאפשר את יצירתן של פריבילגיות לקבוצה לאומית מוגדרת, ויצרו את הפלונטר הרואה במסגרות המסורתיות את הבסיס הקושר בין לאומיות ואזרחיות בישראל. הניסוחים החדשים של המסורתיות מייעדים לה תפקיד דומה. הלכה למעשה הולכת ונתפסת המסורתיות המזרחית – זו שמתוארת כ’מתונה’ ו’מתוקה’ – לבסיס של ‘ממלכתיות’ חדשה, שתוכנה קבלה כנועה של כל מדיניות ממשלתית על כלל צורותיה המדכאות והאלימות

אנו מבקשים לנסח מסורתיות אחרת, המשמרת מסורת של התנגדות, כזו שאיננה נכנעת לכל גחמותיו של הריבון, כזו שהריבון הפוליטי צריך לכפוף בה את ראשו לפני ריבונו של עולם. כנגד המסורתיות הניאו-שמרנית העכשווית, אנו מבקשים להציע כאן קריאות כיוון לניסוחה של עמדה מסורתית של שחרור, המתייחסת לשלושת ההיבטים שהעלינו קודם – המגדר והמיניות; ההוצאה הציבורית, העבודה המאורגנת וחלוקת ההון; והזיקה שבין לאומיות ואזרחות. בכל אלה, כך נציע, ניתן לראות – גם אם לעיתים, בשיח העכשווי, הדברים מסומנים כהפוכים – את המסגרת המסורתית של תורה ומצוות כמי שמעניקה תשתית של תקווה, לניסוחו של אופק דמוקרטי מלא. אין בכך כמובן כדי לטעון שהמסורת היא מעצם מהותה כזו – שהרי כמו בכל מסגרת תרבותית, גם בה מתקיימות רשתות שונות של יחסי כוח ודיכוי – אך גם ככל מסגרת תרבותית ופוליטית, הכיוונים שאליהם היא מתפתחת נגזרים במישרין מהמחויבויות הפוליטיות העומדות בבסיסם

המחויבויות הפוליטיות הללו קשורות למסורת המאבק שמתוכה אנו פועלות ופועלים. מה שמאפשר לנו ברגע זה לדמיין עתיד אחר הוא הידיעה, שהיו מי שהצליחו לקדם חזון מזרחי-אזרחי פרוגרסיבי לפנינו. במיוחד ראוי שנציין את בני הדור השני לעליה ההמונית שחוללו את האביב המזרחי שהגיע לשיאו בשנות התשעים. אמנם חזונם חוסל פוליטית ולא נותר ממנו כמעט זכר מלבד תעתועי ה״ייצוג המזרחי״ של התקשורת הניאו-ליברלית היום, אך אנו זוכרים כיצד פעפעו רעיונות כמו פלורליזם תרבותי, דמוקרטיה רדיקלית של כל תחומי החיים, שיח של שוויון וחלוקת משאבים צודקת וכיצד קהילות מוחלשות התארגנו, צמחו והועצמו מתוך השיח החדש שחלחל אז למרחב הציבורי, ומתוך הפרקטיקות המהפכניות של בית הספר קדמה ושל התנועה המזרחית ביעדיה ואוניברסלית בערכיה, הקשת הדמוקרטית המזרחית. התארגנויות אלה שהחלו לבעבע בקמפוסים בשנות השמונים ופרצו למרחב הציבורי בשנות התשעים מינפו מחקרים אקדמיים ונרתמו לניסוח מדיניות אלטרנטיבית ואקטיביזם 

אנו מצפים לחזרתה של אפשרות היסטורית כזאת של סינתזה של דיבור ומעשה, אינטלקט ואקטיביזם. מול הטוטאליות המדכאת של הסדר הנוכחי, התנועה הבלתי פוסקת של שעתוק מנגנוני העוול והסבל, אנו רואים עצמנו מחוייבים ל״עקרון התקווה״ ברוח החזון המזרחי-אזרחי שנוסח כבר על ידי בני הדור השני להגירה. אנחנו יודעים כי אף חברה, גם לא חברת ההמונים, חברת הרשתות החברתיות, החברה שלנו, האלימה, כל חברה, כל סדר קיים, לא חסינים בפני הפוטנציאל הבין דורי להתנגדויות ולשינוי. זוהי מורשת המאבק הבינדורי שלנו

המסורתיות כשמרנות מגדרית

כאמור, אחד מן ההיבטים הבולטים שבהם משתקפת הנטייה של המסורתיות העכשווית להידמות לניאו-שמרנות האמריקאית הוא ההיבט המגדרי, במסגרתו מנומקות שורה של הימנעויות מתמיכה אקטיבית במאבקיהן של נשים ולהטב”קיות מזרחיות מסורתיות, בשמם של ערכי משפחה פרוטסטנטיים. אין בכוונתנו לייצר דימוי מוטעה של המסורת כמרחב חף מפטריארכיה, שהרי מרחב מעין זה איננו בנמצא. אך בניגוד למי שרואה ב”דת” כזו שמגינה על הפטריארכיה ולעומתה במדינה גורם “חילוני” האמון על שחרור מגדרי, אנו רואות ורואים במאבק בפטריארכיה מאבק שמתקיים בכל מרחבי החיים. לכן, הניסיון להגן על עמדות מסורתיות פטריארכליות בשמה של איזושהי “אותנטיות”, כביטוי מהותי של הקיום המסורתי, הוא לדעתנו הכרעה פוליטית המתרחשת כאן ועכשיו, המשקפת ניסיון להגן ולשמר את ההגמוניה הגברית בתחומי המסורת. גופים מסורתיים שונים עשו עבודה חשובה בהעלאת זכרן של דמויות מופת של נשים מזרחיות מלומדות דוגמת אסנת ברזאני, המשוררת פרחה בת יוסף, או פרחה ששון והצבתן כגילום של הון תרבותי מזרחי. עם זאת, מהלך זה נראה כמכוון בעיקר לבסס את הדימוי של המסורתיות המכילה והמתונה, תוך הפיכתו לעוד צורה של מימוש ההגמוניה של גברים מזרחים על עיצוב הזיכרון המסורתי המזרחי

קבוצות של נשים או להטב”יות וקוויריות מזרחיות מסורתיות כמו ‘ערבות’ ו’חי.ה’ (בהתאמה), העוסקות בגיבושה של תפיסה פמיניסטית מסורתית רחבה, המערערת אף על הפנייה האקסקלוסיבית לנשים למדניות משכבות העילית הכלכליות ותובעות לעצמן את מקומן בתוך השיח המסורתי נתקלות לעיתים קרובות בחומה פטריארכלית בצורה המנוסחת בקריצת העין המשובבת המתונה והמתוקה. כך למעשה נמנעת מהן, בשם העמדה השמרנית (אך המתונה כמובן), האפשרות ליטול חלק שווה בעיצובה של המסגרת המסורתית ולצאת כנגד היבטיה הפטריארכליים. בדומה לכך ומכיוון אחר, לא ראינו את הגופים הללו יוצאים מגדרם, בשמה של מסורת הפסיקה הספרדית, לפעול בכאן ועכשיו למימושו של צדק עבור נשים מסורבות גט המעוגנות על ידי בעליהן, להאזין לדמעותיהן של העשוקות שאין להן מנחם. לעיתים נראה שבהקשרים הללו ההעמדה של מסורות פסיקה זו כנגד זו נועדה בעיקר כדי לבסס דימוי מתון וליברלי אך לא כזה שנגזרת ממנו במישרין תביעה בלתי מתפשרת לצדק

גם בהקשר החברתי והכלכלי ניכר כי התביעה הניאו-ליברלית להקטנת ההוצאות הציבוריות על דיור, רווחה בריאות וחינוך, ועוינותה לעבודה המאורגנת, זוכה לאוזן קשבת בשיח המסורתי העכשווי, המבקש לטעון כי ההקשר המעמדי איננו מהווה בסיס חשוב בתודעתם העצמית של מסורתיים. המסורת, לעיתים קרובות, מובאת בניגוד וכמוקד זהות המכריע את ההשתייכות המעמדית, ואת התביעות הפוליטיות הנובעות ממצבים של עוני, חוסר בדיור או מאבק לשכר הוגן. לעיתים נמצא בשיח הזה התייחסויות לעוני, אך אלה בדרך כלל יסתכמו בתביעה א-פוליטית לחמלה. מסורת המאבק המזרחי שעומדת בתשתית פעילותינו, הנובעת ביסודה מן ההתאמה שנוצרה בישראל בין השתייכות אתנית ומעמד בעקבות חלוקת ההון והעבודה שהונהגה בישראל, תובעת מאיתנו לנסח עמדה מסורתית חלופית

מסורתיות כשמרנות כלכלית ניאו-ליברלית

ניסיונותיהם של בעלי הון להוריד מעצמם את נטל המיסים הישירים (אלה המשתנים מאדם לאדם ושעיקרם אמור להיות מוטל על העשירים יותר) ולהעמיסם על מיסים עקיפים (כאלה המוטלים שווה בשווה על כל אדם) הובילו במספר מקרים לאורך ההיסטוריה להתפרקותן של קהילות יהודיות במזרח התיכון ולהתגבשותן של קהילות עניים נפרדות. אמנם, הקשרים בין הון ורבנות הובילו לכך שרבים מקרב האליטה הרבנית התייצבו לצידם של בעלי ההון. ועם זאת, היו אלה שהתייצבו לצד קהילות העניים והעניקו את הבסיס לטענותיהם, תוך שהגדירו את מעשיהם של בעלי ההון כגזל עניים

כך למשל עיגן הרב רפאל יוסף חזן מאיזמיר את זכותם של העניים לפרוש מהקהילה בטענה ש”ומי שיעבדם להיותם כפופים תחת הגבירי'[ם] […] וכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים”. ר’ יוסף חיים (הבן איש חי) אף עיגן את טענותיהם של פועלים לקדימות זכותם לתבוע את שכרם מן הקופה הציבורית, לאחר שזה נשחק עקב ניסיונותיהם של בעלי ההון להוריד מעצמם את נטל המיסים הישירים, בטענה המפורשת ש”זו ההכנסה […] באה ונעשית מכוח העבודה […] ולולי עבודתם ומלאכתם לא היתה הכנסה”. ניסוחים אלה, היוצרים את התשתית לתפיסתם של הפועלים כגורם היצרני במשק, כנגד מעסיקיהם בעלי ההון הגורפים את הרווח מעבודתם, הם העומדים בבסיס העמדה המסורתית שאותה אנו פורשות כאן. זוהי דרכה של תורה להתייצב לצד העשוקים והמדוכאים, וזוהי הקריאה המסורתית המתחייבת מתוך ההוויה שאליה נקלעו מזרחיות ומזרחים בישראל, ומתוך מסורת המאבק שמתוכה צמחנו

המסורתיות כשמרנות לאומית

כעת נבקש לפנות לצלע השלישית של תפיסת המסורתיות כניאו-שמרנות – ראיית המסורת כביטוי של נאמנות מוחלטת למדינת הלאום, המסורת שבמתינותה מאפשר לייצר את הקשרים ההדוקים הבלתי ניתנים להתרה בתוך חברת הרוב הלאומית, זו המאפשרת את שיח האחים המחליף את האזרחות. אנו מבקשות ומבקשים לראות במסגרת היהודית המסורתית של תורה ומצוות בסיס לעמדה הפוכה – לא כזו המשמשת בסיס לכינון הקשר הקולוניאלי שבין אזרחות ולאומיות – אלא כזו המאפשרת את פירוקו. אנו מבקשים להשיב למסורתיות את האוטונומיה שלה, את היותה המשענת של הקיום הקולקטיבי היהודי שאיננו מותנה בחפיפה אל המסגרת האזרחית של המדינה. המסגרת הזו היא חיונית, לשיטתנו, בכדי לשרטט, מתוך הרגע המשברי הנוכחי, אופק דמוקרטי של ממש. היא חיונית מפני שהיא נותנת מענה לחששם של יהודים מפני דמוקרטיזציה מלאה – שפירושה, האובדן של מדינת הלאום כערובה של קיום יהודי קולקטיבי פוליטי. המסורתיות מעניקה בכך עוגן לזכויות הקולקטיביות היהודיות בתוך מסגרת דמוקרטית עתידית, המכירה בהיותה מסגרת של שוויון לאומי מלא, ישראלי-פלסטיני

מצוות ישיבת ארץ-ישראל כחלופה פוליטית

כאמור, הנחה רווחת בשיח הציבורי תולה ב”דת” את האחריות להתגברותן של מגמות לאומניות וגזעניות (כאלה, שצריך לומר, רווחו בארץ ישראל כבר מראשית הפעילות הציונית בארץ). פעמים רבות הנחה זו קשורה לחשיבות  קדושתה של ארץ-ישראל ומצוות ישיבתה בתודעה המסורתית היהודית, הנתפסות בשיח הציבורי כביטוי של תאווה טריטוריאלית של כיבוש. גם בהקשר הזה, נבקש להציע כי דווקא מצוות ישיבת ארץ-ישראל היא זו המאפשרת לנסח חלופה פוליטית של ממש, כל עוד היא איננה מוכפפת למימוש התכליות האתניות הלאומיות והטריטוריאליות האקסקלוסיביות של מדינת הלאום היהודית. פירוקה של התלות בין מסורתיות לבין ריבונות לאומית יהודית תאפשר גם קיום בארץ-ישראל שאיננו תלוי לבלי הפרד במחיקת פלסטין

אנו רוצים בקיומה של מצוות ישיבת ארץ ישראל תוך ניתוקה מהחבלים הקושרים אותה למימוש השאיפות הקולוניאליות בפלסטין. תמונת הארץ, “ארץ ישראל”, שאותה ניסחו הקהילות היהודיות המקומיות – ספרדיות ואשכנזיות, אלה ראו שבעצמן יושבות ב”פלטין של מלך” ומשתתפות בצערה של השכינה “שלא זזה מכותל המערבי” – התאפיינה תמיד בהשתלבות במארג הפוליטי הקיים, ובסיגולן של מסורות מקומיות על הארץ ועל המקומות הקדושים. הילולת ר’ שמעון בר יוחאי במירון – אולי אחד האירועים המרכזיים בלוח השנה של מסורתים בישראל – היא סמל לאירוע שהוסיף להתקיים כמוקד השתייכות מקומי, בו השתתפו כלל הקהילות בפלסטין – ארץ ישראל, יהודים, נוצרים ומוסלמים, עד שנצבע בצבעים חד-לאומיים מובהקים בערך למן שנות הארבעים. הקשחת הגבולות המאפיינת את מראה מתחם ההילולה בשנים האחרונות מבטאת את המשך דחיקת הקיום המסורתי הזה

מחיקתה של פלסטין היתה, לעיתים, שלובה גם במחיקת הקיום היהודי הילידי בארץ-ישראל, והצורך הקולוניאלי למחוק את עקבות הילידים לא “הצליח” להבחין בין מי שאמורים היו להשתלב בחברת הרוב הלאומית ומי שגורשו מן המרחב ונידונו להיוותר מחוצה לה, ויפים כאן דבריו של הרב יוסף חיים הכהן דוויק, שנכתבו ב-1954 בעקבות ההרס היזום של טבריה העות’מאנית – עיר ששילובה של הקהילה היהודית בהתחדשותה נבע מיוזמותיו המדיניות של השליט הבדואי דאהר אל עמר בגליל במאה ה-18 – ב-1948, לאחר גירוש תושביה הפלסטינים

הזוהי מנת חלקה של טבריה עיר הקודש […] האם חורבן מוסרי ורוחני כזה צפוי לה במדינת ישראל? […] מאות שנים היו היהודים תחת שלטון ממשלת תורקיה, ולא גזלה משום אחד בתור הפקע אלא סיעה בבנין עיר התורה ובהושבת תלמידי חכמים בה. ואיך מדינה מודרנית הדוגלת ברוח ישראל, גוזלת נכסי ציבור שלם […] ומגלה אותם מבתים לבתי זרים

זוהי טבריה שנתפסה על ידי יושביה כמי שממנה “ראשית עילוי השכינה”. זוהי טבריה שהונצחה בפיוטו המפורסם של ר’ דוד חסין, “אוחיל יום יום אשתאה/ תמיד עיני צופיה/אעברה נא ואראה/ אדמת קדש טבריא” – פיוט שקנה שביתה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה – זו הוחרבה והיתה לשמה. שימור אתרי ה”מורשת” בישראל הוא במשך שנים רבות מעשה של מחיקה. לעיתים מורשתם של מזרחים עשויה לעבור קואופטציה, התאמה והכללה אל הסיפור הציוני הכולל, אך לעיתים הישזרותם הבלתי נפרדת בזו הפלסטינית מובילה גם למחיקתה שלה

גם זיכרונן של הקהילות היהודיות בחברון-אלח’ליל, על אף עברן המדמם ב-1929, עשוי לשרטט אופק אחר מן האופק האלים והמדכא של קרית ארבע ו”היישוב היהודי בחברון” של הכאן ועכשיו, של האומללות שאותם מסבים אזרחים וכוחות צבא יהודיים לפלסטיניות ופלסטינים בחברון. גם הקיום היהודי בחברון – הן הספרדי והן האשכנזי – לא היה קיום מבודד, של קהילה נבדלת המבקשת לבצר לעצמה הגמוניה לאומית, אלא קיום מעורה ומשולב במרקם העירוני החברוני. חלק ממי שהובילו את התביעה לחזרתם של ילידיה היהודים של העיר בשנות השלושים, לאחר האירועים האלימים בתרפ”ט – דוגמת דוד אבישר (אגבבה) – היו אף מן השותפים באגודת קדמה-מזרחה, שקראה לגיבושה של מסגרת פוליטית יהודית-ערבית משותפת

עבור הקהילות היהודיות המקומיות גם הפך המראה של מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע, של אל-חרם א-שריף (الحرم الشريف), לחלק אינטגרלי מהתרבות החזותית המסורתית, כאשר הוא מתואר כצורת המקדש בלוחות המקומות הקדושים, שנשלחו על ידי הקהילה היהודית בירושלים לקהילות היהודיות ברחבי העולם, ותוך דחייה של שאיפות להקמתו המחודשת של בית המקדש, שעניינן בהריסתו. למול הסכנה שמציבה הריבונות הישראלית יום יום כלפי פלסטינים ופלסטיניות המגיעות אל המתחם המקודש, זו העשויה להתבטא בהגבלות מהגבלות שונות, בהפעלות כוח ובעליות התכופות של יהודיות ויהודים אל המתחם – וראש וראשון שלהם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר – שכל עניינן בהוכחת ה”משילות” וה”ריבונות” היהודית במקום, לראייה המסורתית הזו נודע תפקיד מרכזי אף יותר כבסיס של התנגדות וביקורת

שנים רבות קיווינו שהזיכרון ההיסטורי שאנחנו מביאים לחברה הישראלית, של דורות ארוכים של חיים משותפים, רצופי משברים וקרבה, של יהודים ומוסלמים במזרח-התיכון ובצפון-אפריקה, של חיים יהודיים בשפה הערבית, של תנועה בתוך מרחב שחלק מן הגבולות וההפרדות שאנחנו מכירים כיום אינם קיימים בו, יעזרו להביא לתהליך של פיוס והתקרבות בין יהודים לפלסטינים. אך הקריאה שלנו ליצירת קשרי עומק אזוריים היתה קריאה לקידום שלום עממי, בין אזרחים ועמים, ולא ‘שלום’ בין ממשלות אוטוקרטיות, סוחרי נשק ובעלי הון, כפי שגולם בשורת ההסכמים שזכו לכינוי “הסכמי אברהם” בחסותו של נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ, וזכו עד מהרה לגיבוי הנלהב של דוברי המסורתיות המתונה והמתוקה. הברית שאותה אנחנו ביקשנו לקדם היתה עם אותה הזדהות אזורית עממית שבאה לידי ביטוי במונדיאל האחרון, שבאה לידי ביטוי בתמיכה המופגנת של הנבחרת המרוקאית בעם הפלסטיני – ברית שבישראל התקבלה בהרמת גבה נוכח אותם “הסכמי אברהם” מדוברים, אך בעינינו, היא הברית הפוליטית האזורית שבתוכה אנו כיהודיות ויהודים נבקש להשתלב

השותפות היהודית-ערבית שורשיה עמוקים וניזונים מההיסטוריה הארוכה של מגעים ושאילה, העשרה ולמידה הדדית, בין יהודים ומוסלמים ובין יהודים וערבים, כפי שכתב הפייטן יליד מרוקו ר׳ דוד בוזגלו בפיוטו “אתם יוצאי מערב” לכבוד המימונה: “שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה / וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה… וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי / אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה / שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים / אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה”. השעה כשרה והרגע הזה נכון לחזור אלא המקום המשותף שבו “רוח כולם נכונה” עד לכינונה של שותפות שיהיה בכוחה לחבוש את פצעיהם המדממים של יושבי הארץ הזו. דווקא בזמן כזה, כאשר האיבה בין יהודים למוסלמים נתפסת כדבר-מה טבעי וקדום, חשוב להדגיש כי אבותינו ואמהותינו תרמו להתפתחות תרבות האזור, והיוו חלק ממנה. ההשפעות ההדדיות העצומות בין התרבות היהודית לערבית היו נתונות לניסיון מחיקה קשה בדורות האחרונים, בעידן הלאומי והקולוניאלי של המאה העשרים, על ההפרדות שהוא יצר, אך גם ניתן להבחין בסימניהן במרחבים רבים בחיים, ביניהם המוזיקה, התפילה, הלשון והספרות. עבור רבים מאיתנו, המזרחים בישראל, תרבות ארצות האיסלאם ותחושת השייכות רבת הדורות לאזור הן חלק בלתי נפרד מזהותנו. תפיסה זו עמדה בבסיס הגשתנו את העתירה לבית המשפט העליון כנגד חוק הלאום

מסורתיות כשחרור

אנו מניחות ומניחים כאן את המסורתיות כבסיס לניסוח מחודש של הקהילה הפוליטית שלנו. אנו תובעות כי הכנסתה של ההיסטוריה, התרבות ומסורות הקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה לתכניות הלימודים לא תיעשה תוך הטמעתה בתוך המסגרת הכוללת – זו המבקשת לכונן היסטוריה לאומית יהודית מיוחדת במינה המשרתת את הצדקת מבנה הכוח הקולוניאלי – אלא בצורה המערערת על כתיבת ההיסטוריה היהודית בכללותה. אנו תובעות להכיר בהיסטוריה היהודית המקומית של המרחב לא במנותק, אלא כשזורה בתוך ההיסטוריה הפלסטינית המוכחשת שלו. אנו תובעות לראות במסגרות המסורתיות בסיס לסיום הכיבוש ולמימוש הזכויות האזרחיות והקולקטיביות המלאות של יהודיות ופלסטיניות מן הים עד הנהר

פירוק הקשר שבין לאומיות ואזרחות יגרור אחריו במישרין את ההתארגנות המוסדית המחודשת של אותן מסגרות השתייכות לאומיות, שיתקיימו מעתה לא תוך חפיפה מלאה אל מסגרת ההשתייכות האזרחית המדינתית אלא במקביל לה. רוצה, לומר, המוסדות המבטאים את ההשתייכות הקהילתית היהודית, על שלל תכניה, יתקיימו בתוך מסגרת אזרחית משותפת לשתי הקהילות הלאומיות, היהודית והפלסטינית. ההתארגנות המחודשת הזו תוביל לדיונים בעלי אופי שונה לחלוטין באותן שאלות הנוגעות לאותו תחום הנתפס בישראל כשאלת היחס בין “דת ומדינה”. חישבו למשל על ה”מגרש” השונה בו יתנהל הדיון בסוגיית הגיור כאשר השתייכות קולקטיבית יהודית לא תהיה תנאי לאזרחות שווה. לחילופין, חישבו על האופן בו דווקא סמכויות הלכתיות – דוגמת הראשון לציון לשעבר הרב אליהו בקשי-דורון – הן שקראו לשינויים בחוק נישואין וגירושין ולכינונם של נישואים אזרחיים בישראל, ויצאו כנגד תיפקודה של הרבנות כגוף האמור להעניק תוקף לאומי סמלי למדינה, בטענה שהדבר מוביל במישרין לעוול אזרחי. בקריאות הכיוון הראשונות המופיעות כאן עוד לא הצבנו קווי מתאר מוגדרים וברורים לאופן שבו תתרחש ההתארגנות המחודשת הזו, על אף שניתן לחשוב על מספר דגמים היסטוריים שעשויים להנחות אותנו בכך, שחלק מהם הוזכרו לעיל. מלאכת השרטוט של דגמים אלה היא עוד בראשיתה, אך לעת עתה אנו מבקשות להצביע על האדנים שעליהם נבקש להציב אותה

אלו המלצותינו בנושא

הכרה בפלורליזם המסורתני: אין קול אחד למסורתיות ואין לאף קבוצה מונופול על המסורת, על פרשנותה או על ייצוגיה

העמקת הידע ההיסטורי של כל תלמיד ותלמידה על היסטוריה, התרבות ומסורות הקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה בלי להכפיף ידע זה לאינטרסים הפוליטיים ההגמוניים

פיתוח של תוכניות לימוד על המאבק המזרחי לדורותיו בדגש על תביעת השוויון, התביעה לחלוקת משאבים צודקת, ומסריו המזרחיים-אזרחיים הדמוקרטיים והאוניברסליים

שמירה קפדנית מול האיומים הבלתי פוסקים וההרס השיטתי של הארכיאולוגיה ואתרי המורשת הלא יהודית בישראל ובשטחים הכבושים

השקעה בפיתוח של יוזמות לקידום שלום עממי, בין אזרחים ועמים במרחב המזרח התיכוני, במקום ‘שלום’ בין ממשלות אוטוקרטיות

תרמו לכתיבה: ד”ר אלמוג בהר, ד”ר אבי-רם צורף, ד”ר הילה דיין, ד”ר משה בהר