נייר עמדה בעניין סביבה אקלים קיימות והרפורמה המשפטית

על משבר האקלים אין צורך להכביר במילים. מה שעומד על הפרק הוא איך משבר זה קשור לרפורמה המשפטית ואיך זו תשפיע על ההתמודדות איתו. באופן מיוחד עלינו לתת את הדעת על הזווית המזרחית-אזרחית

על הפרק עומדות שתי שאלות: 1) יכולתנו להשפיע על ההתמודדות עם משבר האקלים, 2) ההשלכות של הרפורמה על מזרחים. בנייר עמדה זה נצביע על מכלול הסוגיות הנוגעות למשבר האקלים והקיימות ונקשור אותם להשלכות הרפורמה המשפטית על סוגיות אלה. נשים דגש על ההיבטים הנוגעים לאוכלוסיות מוחלשות ועל יכולתנו כקולקטיב מזרחי-אזרחי להציע דרכי מאבק לבלימת האסון הסביבתי והפוליטי המתחולל בימים אלה

הפעילים והפעילות שנאבקות.ים נגד אי צדק סביבתי קוראים תגר על כוחות אדירים שלא רוצים להשתנות, כיוון שהמצב הקיים משרת היטב את האינטרסים שלהם.ן. אתגר זה פועל מלמטה כלפי מעלה, כתנועות שטח שמבקשות לעורר תהודה בקרב ציבור שנדמה שנושאי הסביבה רחוקים ממנו, בעוד שהגופים החזקים פועלים עליו מלמעלה. האתגר הוא להנגיש ידע מדעי בהיקף רחב של הבנה, דרישה לתכנון ברמה גלובלית ולאומית ותכנון עתידי בטווחי זמן של עשרות שנים לפחות

משברי הקיימות ארוכי הטווח כשלעצמם תובעים פעולות מידיות וקונקרטיות שמתבררות לרוב בבתי משפט מכוח זכות העמידה, מה שמגביל את היכולות של הסביבה (שאין לה פה) לבוא ולבקש סעד כנגד פגיעות בלתי הפיכות לדורות

אזור MENA, צפון אפריקה והמזרח התיכון, מוגדר כ״נקודה חמה״ (HotSpot) מבחינה אקלימית ומתחמם בקצב מהיר יותר של כמעט פי 2 מאזורים אחרים בעולם. בעוד שממוצע ההתחממות העולמי עומד על כמעלה אחת  מאז המהפכה התעשייתית, ממוצע ההתחממות במזרח התיכון עומד על כ-1.4 מאז שנות ה-50. צפי ההתחממות, מצוקת המים ההולכת וגוברת, אי יציבות מקומית ואזורית ומתיחות גיאופוליטית עומדים מאחורי הגדרתו של אזורנו כ״כנקודה חמה״. ההשפעות הקשות שלה כבר מורגשות בשנים האחרונות: בשנתיים האחרונות עיראק ואיראן חוו עומסי חום, בצורות ומשברי מים קשים, וטורקיה, קפריסין, יוון ואזורים בישראל-פלסטין עלו באש. אלו הם מקצת העדויות להשפעות קשות שעוד עתידות להכות ולהחריף באזורנו בעשורים הקרובים. במציאות הפוליטית הנוכחית, המתיחויות השוררות ממילא באזור יחריפו את אי היציבות, כמו גם הקונפליקטים והפערים חברתיים שהמוחלשים והמדוכאים ישלמו עליהם את המחיר היקר ביותר, בבריאותם, ברכושם ואף בחייהם

הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים חוזר ומתריע מפני קריסת המערכות הטבעיות אשר תוביל לסיכון קיומי. האנושות נדרשת לשתי פעולות רחבות היקף ומהירות – אחת היא הפחתת פליטות גזי החממה (מיטיגציה) והשנייה השקעה משמעותית בהסתגלות למשבר ובפרט הגנה על אוכלוסיות שיהיו פגיעות יותר לנזקיו (אדפטציה)

המשבר הוא כידוע גלובלי, אבל לא כולם גורמים לו באופן שווה ולא כולם יישאו באופן שווה בהשלכותיו. חוקרים ופעילים בכל העולם מציעים את הפרספקטיבה החיונית של צדק סביבתי. פרספקטיבה זו חותרת תחת הרעיון של “גורל משותף” ומראה שיש הבדלים מעמדיים, אתניים ומגדריים במחירים שאנחנו משלמים ונשלם על הנזקים הסביבתיים והאקלימיים, וזאת בהכללה ביחס הפוך לתרומה שלנו למשבר. חוקרות.ים ופעילים.ות הפועלים מתוך פרספקטיבה זו מראים כיצד אוכלוסיות חזקות ותאגידים לא רק תרמו הרבה יותר להיווצרות המשבר, אלא פעלו להשפיע ולעצב בצורה הנוחה להם את המסגור והפתרונות למשבר, מרגע שהוכר כבעיה קיומית שלא ניתן עוד להתעלם ממנה. כך למשל, חברות הנפט פיתחו וקידמו מחשבונים המודדים את התרומה הפרטית של כל אחד לפליטות גזי החממה. אלא שקידומו של מדד זה נועד להסיט את תשומת הלב מהבעיות הקשות יותר, שפתרונן דורש שינויים מבניים דרמטיים. באותו אופן מקודמים “פתרונות” סביבתיים המבוססים על הפרטה של משק האנרגיה, הסתמכות על כוחות השוק או צורות של מיסוי רגרסיבי על חשמל, פלסטיק, נסיעה ברכב ועוד – שצפויים לפגוע באוכלוסיות מוחלשות

ישראל היא מדינה קטנה, ולכן היא לכאורה לא משפיעה על משבר האקלים. לא כך הדבר. מבחינת פליטות של גזי חממה לנפש, ישראל מצויה במקומות הגבוהים בדירוג העולמי. כאמור, המזרח התיכון בכללותו נחשב כאמור ל״נקודה חמה״. לקטנותן של מדינות, ובכלל זה ישראל, יכול להיות יתרון בהובלת פתרונות חלוציים ובחינתם באופן מקיף בזמן קצר לצרכי הפקת תוצאות מהירות. יתרון זה אינו מנוצל דיו. תחת זאת ישראל מעורבת בפרוייקטים תעשייתיים בינלאומיים שהעיקריים בהם נוגעים למדיניות האנרגיה, שמסיגים אותה לאחור

אי צדק בתכנון ומדיניות האנרגיה

מי מרוויח ומי מפסיד ממדיניות האנרגיה בישראל? האם צעדים שונים שעומדים על הפרק מגדילים או מצמצמים את אי-השוויון בחברה? מהי הדרך הטובה ביותר ליישם מעבר לאנרגיות מתחדשות? האם נשמר השוויון בנגישות לאנרגיה תוך שילוב פתרונות בתכנון המדיניות? אלה הן שאלות יסוד בעשיית צדק במשק האנרגיה בישראל. אלא שישראל מעורבת בהפקת דלקים פוסיליים: פחם, נפט וגז, דלקים שהופכים את האזור למרחב הפסולת של המערב. עד לא מכבר, פיתוח צינור קצא”א (חברת קו צינור אירופה אסיה בע”מ) לעבר צפון מזרח הים התיכון איים להגדיל את הסיכונים של תקלות וזיהום מי הים. התוכנית הופסקה, תוך הבטחה שגז יהיה ״רק״ אנרגיית מעבר. אולם, הבטחה זו הופרה על ידי הסכמים ארוכי טווח שישראל חתמה עם מדינות ותאגידים בינלאומיים כמו שברון ואנרג׳יאן, תאגידים שכובלים את ישראל לגז פוסילי לעוד עשרות שנים, תוך התעלמות מדוחות של מדעני אקלים של האו”ם שחוזרים ומדגישים את הנזק של ״גז פוסילי״. חמור מכך: מדובר בהסכמים ששזורים בהסכמי נשק ובשיקולים אסטרטגיים ומיליטריסטיים; תעשיות הנשק שארצות הברית ומדינות אירופה מעודדים ותומכים בהן. כל זה מלמד שאינטרסים פוליטיים מכתיבים התעלמות מהאסון האקלימי המתרגש עלינו

המאמצים לשינוי מדיניות האנרגיה דרך הטפות לבחירה בתחבורה ציבורית זולה ונגישה לכולם וויתור על הרכב הפרטי, אין בכוחם להניע נהגים פרטיים לוותר על רכבם. מדובר במדיניות שמסיחה את תשומת הלב מהבעיה האמיתית של תכנון ומדיניות כוללת בסוגיית התחבורה הציבורית כחלק משינוי במדיניות האנרגיה. כך גם בתחום המעבר לאנרגיה סולארית, אין טעם לסמוך על בחירות של הפרט להקים תחנות סולריות על גגות הבתים ללא מתן מענה מערכתי שיבוצע על ידי מוסדות הציבור והממשלה, העיריות והתאגידים

אי צדק סביבתי, אי צדק אקלימי, כיבוש ואפרטהייד בין הים לירדן

לאי צדק סביבתי שני ערוצים: הערוץ האישי הנוגע לכל אחד מאיתנו, והערוץ הנוגע להבדלים דיפרנציאליים מעמדיים ולמדיניות תכנון. הערוץ הראשון מחייב את כולנו להגן על הכדור כי הוא הבית של כולנו. במובן הזה מדובר בגורל משותף ואין הבדל בין מזרחים לאשכנזים ובין מדינת ישראל לשאר המדינות. ישראל והשטחים הפלסטיניים הכבושים הם מרחב אקולוגי רציף. מדינת ישראל מתעלמת מעובדה זו ונוקטת במדיניות שניתן להגדירה כאקו-אפרטהייד. תוכניות בנייה מקודמות במסדרון אקולוגי ייחודי במרכז הארץ, ובשטחים שמופקעים מחקלאים פלסטינים, כמו מהכפר א-זאוויה, על פי תוכניות של מועצת התכנון העליונה בבית אל. מימוש תוכניות כאלה יביא להרס מרחב עליו נעים בטבעיות בעלי חיים, ושבו מתקיימים בתי גידול ורבייה ומאות מינים שחלקם אנדמיים (ייחודיים) לאזורנו ונמצאים בסכנת הכחדה. אנו נמצאים במשבר אקולוגי עולמי, שאחד מהיבטיו האכזריים הוא הכחדת מינים המונית, שפירושה התעלמות מודעת ואלימה מחשיבותה של ההמשכיות האקולוגית במסדרון אקולוגי חיוני שעלינו לשמור עליו, כי הוא שומר עלינו

למאבק על הצלת הסביבה והתחממות כדור הארץ יש בישראל נראות של מאבק לבן, של בני המעמד הבינוני, לרוב יהודים אשכנזים. התבוננות קרובה יותר מגלה שמדובר במאבק ילידי, של אנשים שנטועים עמוק באדמתה של הארץ הזאת. אנשים שקרובים יותר לקרקע ומכירים את תהפוכות האקלים היטב, וחיים במרחבים שהנזק האקולוגי בו הוא בלתי הפיך. אולם כל מאבק נגד עקירת עצים, עצי זית בני מאות שנים, בניית בתי קברות במרחבים שבין ישובים יהודיים וערביים, הצלת בעלי חיים שנתונים בסכנת הכחדה, מתורגם מיד למאבק בנושא הסכסוך והכיבוש, ולא היא. ההרס הסביבתי הוא הרס של אדמה אחת, אויר אחד ומקורות מים שאינם מבחינים בין אדם לאדם ובין עם לעם. אין דבר כזה ״אויר של יהודים ואויר של ערבים״, וכל טענה מסוג ״מים שלי ומים שלך״ הופכת מיד לעילה למלחמה. לא ניתן למתוח קו בין האויר של מדינת ישראל ובין האויר של פלסטין. כך גם אחריותנו על בעלי חיים שחולקים את האדמה ביחד איתנו, היא אחריות משותפת. הבדלים אלה הם קטנוניים כשהדברים מגיעים לפגיעת משבר האקלים והשחתת הסביבה. כולנו ניפגע ממשבר האקלים, גם אלה שסבורים שהם החזקים יותר. מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצביע על כך שלמעלה מ-2 מיליון טונות של פסולת בניין לא מטופלת מושלכת מידי שנה לשטחים פתוחים, בייחוד במזרח ירושלים ובשטחי C בגדה המערבית, וגורמת לזיהום אוויר ומי תהום. השלכת הפסולת לשטחים הכבושים והתעמרות באוכלוסיות שמחוברות לחקלאות סופן שישובו וייפגעו בפוגעים. ישראל משליכה לשטחים הכבושים את המזהמים שלה. גישה זו היא תבוסתנית, ומעבר לעוול ההיסטורי הנגרם לעם הפלסטיני, מחוללת נזק אקולוגי שחוזר אליה. המים שאנחנו מזהמים הם המים שאנחנו שותים בסופו של דבר, והאויר שאנחנו מזהמים בשטחים הכבושים אינו נעצר בקו הירוק, אותו אנחנו נושמים. מדובר בתלות הדדית של כל החיים על הכדור

צדק אקלימי וניתוח המציאות באזורינו אינם מאפשרים הפרדה בין המאבק לסיום הכיבוש ובין מאבק לצדק אקלימי והתמודדות עם משבר האקלים. האוכלוסייה הפלסטינית תחת כיבוש היא מבין האוכלוסיות הפגיעות ביותר להשפעות משבר האקלים והיא משפיעה עליו הרבה פחות מהאוכלוסייה הישראלית – הן בתוך הקו הירוק והן בהתנחלויות. רבות מן הקהילות הפלסטיניות החיות בגדה, כמו בבקעת הירדן ובדרום הר חברון, חיות חיים כפריים ומנהלות אורחות חיים בנות קיימא, המתנהלות סביב עונות השנה ועוסקות בחקלאות מקומית, לפי מיטב המסורת והידע בן מאות שנים אותו צברו. הכיבוש הישראלי לא רק מחמיר את מצבם, אלא גם מונע את פיתוחו של חוסן קהילתי, הערכות לנוכח הסכנות ומציאת פתרונות משותפים לעצור את המשבר. ללא זכויות בסיסיות, חופש תנועה, זכות להגדרה עצמית או ריבונות, אין גם יכולת לנהל מדיניות בנושאים שנוגעים למשאבי הטבע ולפיתוח חוסן אל מול השפעות משבר האקלים. פרקטיקות כגון דחיקת פלסטינים מאדמותיהם ופגיעה באורחות חייהם, כמו חקלאות מסורתית; גזל קרקעות ודחיקה מאדמות; מניעת גישה למים וחיבור לתשתיות (לעומת ההתנחלויות); ואלימות מצד הצבא ומתנחלים, כל אלה ביחד עם השפעות משבר האקלים ואירועי קיצון ההולכים וגוברים כמו היעדר משקעים, עומסי חום, בצורות, סופות וכד׳ הופכים את חיי האוכלוסייה הפלסטינית לבלתי אפשריים

מקרה וואדי רבאח (שער שומרון) מדגים מפגש ציני בין כיבוש ובין אפרטהייד, מפגש המחולל הרס סביבה שבו נאבקת התארגנות ״אקלים אחד״ – ״מנאח׳ וואחד״. זהו מאבק נגד מדיניות מתמשכת של גזל קרקעות וייהוד המרחב תוך הריסה בלתי הפיכה של הטבע/אקולוגיה המקומית. במרכז הארץ, מזרחית לראש העין וכפר קאסם, במובלעת שבין הקו הירוק לגדר ההפרדה, מקודמות שלוש תוכניות בנייה לטובת התנחלויות באזור מועצה אזורית שומרון – הרחבת מחצבה, בניית בית עלמין בשיתוף חברה קדישא ת״א ליהודים בלבד, ואזור תעשייה ענק. מדובר ביוזמה בה חברו עירית תל אביב והמנהל האזרחי בשומרון. ההסכם כבר נחתם ורק תודות למאבקם של ארגוני סביבה התוכניות סוכלו. בלקח החשוב שנלמד הוברר שרצף אקולוגי בין הים לירדן הוא בלתי ניתן לניתוק, וששיתוף פעולה בין ארגוני סביבה נושא איתו תקווה

נושא מורכב זה אינו נעצר באחריות האישית של כל אחד והוא ניתן להתנעה רק כחלק משינוי תרבותי קולקטיבי שמצריך התארגנות ופעולה משותפת, במטרה לחולל שינוי מדיניות שכולל בתוכו גם פעולות של יחידים. לכן, פתרון הסכסוך וסיום הכיבוש דחופים יותר מאי פעם. חובה על כולנו יחד, פלסטינים ויהודים, בשטחים הכבושים ובתוך הקו הירוק, לחפש דרכים לשנות את אורחות חיינו על מנת להקטין את הסכנות הקיומיות שמחוללות את התחממות כדור הארץ

הערוץ השני נוגע להבדלים דיפרנציאליים בין מעמדות. אי צדק סביבתי ואי צדק חברתי שלובים זה בזה. המחקרים מראים שבני מעמדות גבוהים מפיקים פסולת ויותר גזי חממה ממזון ומנסועה פי 27 יותר מאוכלוסיות מוחלשות (*). החיבורים בין סקטורים חזקים כגון אנשי נדלן, תעשיינים ומפתחי טכנולוגיות גבוהות (הייטק) ונמוכות (מזון וטקסטיל), מפיקים יותר גורמים שהורסים את משאבי הקיום שלנו על ידי תעשיות עתירות זיהומים סביבתיים, בזבוז משאבי מים ואנרגיה ומחוללי מחלות. יכולתן של אוכלוסיות חזקות לעמוד בהשלכות אי הצדק הסביבתי גדולות בהרבה מאלה של אוכלוסיות מוחלשות. פגיעתן של השלכות אלה באוכלוסיות מוחלשות מחלקות את החברה שחיה במציאות של אי צדק סביבתי לשני מחנות: אלה שמזהמים יותר ופוגעים באלה שמזהמים פחות, ולהם פחות אמצעים לעמוד בפני הנזקים שנובעים מאי צדק סביבתי, הן של החזקים והן של הרשויות השלטוניות. הרשויות השלטוניות מצידן לכודות במלתעות סקטורים המבקשים להפיק הון תוך ניצול משאבי הטבע, והן נופלות ברשתם בשל מניעים של כלכלה קפיטליסטית ולפיכך כניעה לתכנון לקוי ורגולטורים חלשים שמהדקים עוד ועוד את הקשר המשחית בין הון לבין שלטון

הכוח משחית אדם וסביבה

הרס סביבתי הוא מעשי ידי אדם. אחד הגורמים המרכזיים שמחוללים אי צדק סביבתי טמון בתכנון הלקוי. מדיניות התכנון של תשתיות במדינת ישראל רוויה באטימות לצרכי התושבים ובהעדר מכוון של שקיפות, כמו ברמ״י ובקק״ל, ומובילה לעתיד שבו הדורות הבאים לא יוכלו להתקיים בסביבה בת קיימא. זאת מאחר שהשיקולים המרכזיים המנחים את המתכננים ואת מעצבי המדיניות יונקים משיקולים שעל פניהם נראים נכונים וצודקים, אך הם קצרי ראיה ונושאים סכנות לקיום עתידי (**). שיקולים כאלה הם שיקולי ביטחון שמאפשרים, באמצעות חקיקה ומדיניות קצרת ראייה, להפקיע קרקעות ושטחים באין מפריע, לטובת מתקנים צבאיים ואימונים על חשבון אינטרסים ציבוריים ואזרחיים, לעיתים קרובות תוך פגיעה באוכלוסיות הכי מוחלשות בישראל/פלסטין. שיקולים תשתיתיים מאפשרים באמצעות חקיקה להפקיע מרחבים לטובת תוואי דרך שמצריך הנחת אספלט ובטון, הכשרת שטחים עבור מפעלים מזהמים, בתי זיקוק ותעשיות פטרוכימיות, תחנות כוח, מפעלי מלט, הנחת צינורות למטרות תקשורת דיגיטלית ועוד. בדרום ישראל האזרחים הבדואים מסולקים משטחי המחיה שלהם וזכויותיהם נפגעות, לצד אזרחים וישובים חלשים שאין בכוחם להעמיד כוחות מגינים ואנשי משפט ואכיפה שווי כוח לבעלי ההון ובעלי העניין. הנחת תשתיות סמוך לישובים ומקומות מגורים וחינוך לא רק מנשלת את החלשים מאדמותיהם, אלא גם פוגעת בבריאותם ובתוחלת החיים שלהם (***). בסיסי תחזוקת רכב של צה”ל מוסטים לעבר ישובים ובסמוך לבתי הספר של ישובים חלשים, כמו במקרה של כפר קאסם. ללא תשתיות וללא אמצעי ניקוז, מקורות המים המועטים בהם התברכה ישראל מזדהמים, ושוב פעולות טכנולוגיות גבוהות שהשלכותיהן על זיהום מי התהום הן הרסניות מקבלות קדימות

תושבי הדרום וארגוני הסביבה יוצאים כבר שנים רבות נגד תוכניות להקמת ישובים חדשים בנגב לאוכלוסייה יהודית חזקה, עם דגש על קצינים בקבע המשרתים בדרום. הקמת ישוב חדש פוגעת ביישובים ובעיירות הפיתוח הקיימים, משום שהיא מושכת את האוכלוסייה ליישובי לווין אלה. הבנייה של ישובים אלו באה על חשבון כפרים בדואים לא מוכרים, כמו במקרה של אום אל-חירן שנחרבה לטובת הקמת חירן, ישוב ליהודים בלבד, ומגבירה את המתיחות בין האוכלוסיות. הקמת ישוב חדש עולה בערך פי 4 יותר מהרחבת ערים קיימות וחיזוקן, והנזק הסביבתי בצידה הוא בלתי הפיך – הרס של שטחים פתוחים ומסדרונות אקולוגיים, סלילת כבישים, תשתיות חשמל ומים, לרוב עבור אוכלוסייה לא גדולה אך חזקה, על חשבון אוכלוסיות מוחלשות שתחומי המחיה שלהן מצטמצמות עוד ועוד

החלטת בג״ץ ההיסטורית בעניין הקרקעות בעתירת המזרחים ב-2000, נעקף על ידי שר התשתיות דאז, אהוד אולמרט, שהרכיב ועדה שעיקרה נציגי הקיבוצים. לא חלף דור וכבר מנוצלים הקרקעות החקלאיות עליהן חלה ההחלטה  למטרות תעשייה ואנרגיה ירוקה אמנם, אלא שההון המופק ממנה בשטחים האסורים לתעשייה, לבניה ו/או למגורים, זורם אך ורק לכיסיהם של מפירי החוק. פאנלים סולאריים דורשים שטחים רחבים להנחתם. בישראל, הכפפת הייצור הסולארי למניע הרווח הביאה לברית עסקית בין ישובים שמחזיקים באדמות, כמו מושבים וקיבוצים, לבין פירמות פרטיות גדולות שמקימות ומפעילות את מתקני הייצור. כך שעבור המחזיקים באדמות, מדובר בסחיטת רווחי עתק משליטה בקרקע שהייתה מיועדת לצרכים חקלאיים ושניתנה להם במטרה לעבדה. ראו דו”ח אדווה “צדק אקלימי” מאוגוסט 2022

פרוייקטים של פינוי בינוי במרכזי הערים הגדולות נועדו לכאורה להציע פתרונות למצוקה הלאומית של דורות צעירים בתחום הדיור. יחד עם זאת, כל הפרויקטים, ללא יוצא מן הכלל, אינם כוללים פתרונות מרחביים של יציאה לעורקי תחבורה, תחזוקה הולמת של המבנים לטובת הסקטורים החלשים שמועברים אליהם, הקמת מוסדות חינוך, שטחים ירוקים, שטחי מסחר ועוד. התוצאה היא בניה של שכונות עוני שמתרוממות לגובה. אל נתפלא כאשר אחוזי העזובה, הפשיעה והעוני יעלו כתוצאה מתכנון זה. כל אלה מלמדים שחלוקת הכוח במשרדי הממשלה מחוללת אי צדק סביבתי באין מפריע, מכיוון שהגורמים המובילים את התכנון והפיתוח בישראל, קרי רמ”י וקק”ל, נתונים בידי המשרדים הלא נכונים: הפנים, הביטחון, והאוצר, כרשויות ציבוריות שאין עליהם פיקוח אף שהן שולטות במרחבי קרקעות מהגדולים במדינה. הם זוכים לתקציבי עתק ומוציאים אותם ללא פיקוח. זאת, בעוד שהמשרד לאיכות הסביבה ומשרד המשפטים אינם מתוקצבים כראוי ואינם נחשבים למשרדים חזקים, כך שממנים בהם שרים מהשורות האחוריות שאין בכוחם לעמוד בפרץ. השלכותיה של חלוקת רשויות מסוג זה פירושה הפקעת כוח האכיפה של משרד הסביבה, שהיה נתון בידי ״המשטרה הירוקה״, למשרד הפנים ולמשרד לביטחון לאומי. הסעיף בתיקון חוק ההסדרים שמשנה את חוק התכנון, בולם את נציגי המשרד להגנת הסביבה מלהשתתף בוועדות, זאת במטרה לסלק חסמים בירוקרטיים. סמכויות המשרד להגנת הסביבה נפגעות ואיתן אכיפת חוק אויר נקי נגד מפעלים מזהמים, נגד אישור תוכניות בינוי ותשתיות, וניטור ואכיפת הטיפול בפסולת בניין. הפגיעה החמורה בסביבה ובבריאות הציבור שוב פוגעת קודם כל באוכלוסיות המוחלשות – בפרט בפלסטינים אזרחי ישראל, בתושבי הפריפריה החברתית-כלכלית, בנשים, בדיירי דיור ציבורי ובאחרים

החלטת הממשלות הקודמות על מסלול של התחדשות עירונית דרך פינוי-בינוי פוגעת במעמד בינוני-נמוך ובאנשים ונשים בעוני, שכבר עתה נאלצים להדחק החוצה ממרכזי הערים. פרוייקטי פינוי-בינוי מייצרים כמויות עצומות של פסולת בניין מזהמת שלא ניתן למחזר, מחייבים ייצור ושינוע של חומרי בניין בכמויות עצומות בנזק סביבתי ואנושי כאחד. ערעור מנגנוני האיזונים והבלמים שהממשלה הנוכחית מקדמת מציב מחסום בפני המבקשים לעצור את ההרס הסביבתי והאנושי שתוכניות הפינוי-בינוי מקדמות. אחד ההיבטים החמורים של אי צדק במדיניות התכנון נוגע לפגיעה בזכויותיהן של האוכלוסיות החלשות החיות בפריפריה. קבוצות אוכלוסייה שמצויות בתחתית סולם ההכנסה והנכסים סובלות מהיעדר גישה לחשמל בגלל הזנחה וחיבור חסר ובלתי יציב לתשתיות. משפחות מנותקות מהחשמל בשל חובות; על עשרות אלפי משפחות נכפה שימוש במונה תשלום מראש בשל צבירת חובות – הסדר המחייב אותם לרכוש מראש את החשמל אותו הן צורכות. ניתוקים מחשמל של משפחות המחוברות למונה תשלום מראש (מת”מ) אינם נספרים כניתוקי חשמל. בשלושת המקרים מדובר בפגיעה בזכות לגישה לאנרגיה, מרכיב הכרחי בגישת המעבר הצודק -ראו דו”ח מרכז אדווה המפורט לעיל

אירועי קיצון במזג האוויר הופכים תכופים וקיצוניים יותר ככל שמשבר האקלים מחריף, חשמל נגיש הופך קריטי אף יותר למשקי בית – ועבור אוכלוסיות פגיעות, חשמל הוא עניין של חיים ומוות ממש. בשנים האחרונות התנהל מאבק ציבורי ומשפטי בנושא של ניתוקי חשמל. ארגונים כמו שוברות קירות, האגודה לזכויות האזרח, כאןתוקם ורבים אחרים דרשו הכרה בזכות לחשמל כזכות יסוד. האגודה לזכויות האזרח, בשיתוף עם הקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטת תל-אביב, עמותת רופאים לזכויות אדם ואיגוד העובדים הסוציאליים עתרו לבג”ץ בדרישה לעצור את ניתוקי החשמל הכפויים. בית המשפט העביר ביקורת על ניתוקי חשמל כפויים וקבע כי הם פוגעים בזכות לקיום בכבוד, אבל נמנע מלעצור אותם כליל. הנפגעים לא זכו לסעד משפטי וכך גורלם נחרץ על ידי רשות החשמל שקבעה מה יהיו הקריטריונים לניתוק. הפסיקה בחרה להבחין בין מצבים “רגילים” של עוני, לבין “עוני מרוד”, המשולב במצב רפואי

שחיתות ואי צדק ברמה המוניציפלית

העדר שקיפות ופגיעה בניהול הוגן למען התושבים הן חלק מהבעייתיות שמתאפשרת בגין יחסי כוח בלתי מאוזנים. העדר איזון זה בולט לא פחות ביחסים בין מועצות מוניציפליות חזקות ליישובים חלשים יותר, בהם פוגעים הראשונים (המאבק בין סח׳נין למשגב, מודגם היטב במאמרה של דבורה שמואלי המצוטט לעיל). מתחים מסוג זה מרחיקים את הסיכויים של חיים משותפים בין פלסטינים אזרחי ישראל לבין יהודים, ופוגעים בכל מרקם עדין שמאמצים רבים מושקעים על מנת לטפחו, אם בבתי ספר דו-לשוניים, או בארגונים משתפי פעולה כמו שגב שלום, רהט והפרוייקטים שהחווה החקלאית של “שבועת האדמה” בבאר שבע מקדמת. הפגיעה מצד בעלי עניין חזקים על חשבון מרחבים פריפריאליים חלשים באה לידי ביטוי חמור בהחלטות מסוג סילוק חיריה ממרכז הארץ וממרחבים שכרישי נדל”ן חפצו בשטחיהם, למרחבים פריפריאליים כרמת חובב בדרום. להעתקה זו מתלווים מקורות מחוללי תחלואה וזיהום, לאזורים שבהם אמצעי ההתגוננות והשירותים הרפואיים רעועים יותר מלכתחילה. הפגיעה היא קודם כל בחלשים ובתושבי הפריפריה. הסקטורים החזקים מתחזקים על חשבון החלשים, כמו במקרים שבהם משרד הביטחון משלם את מיסי הארנונה על השטחים אותם הוא מנצל למועצות החזקות יותר, שמכירות את דרכי התפקוד המנגנוניים ומצליחות לגבות גם תשלומים שמגיעים בדין למועצות המוחלשות

גם בתוך הערים הגדולות קיימים פערים משמעותיים החופפים לחלוקה אתנית ומעמדית, יחד עם פגיעה בסביבה ובאקלים. דרום תל אביב, למשל, הוא אזור מוכה זיהום – מלבד המפגע המשמעותי שמהווה התחנה המרכזית, שכונות הדרום אף סובלות מבעיית תשתיות קשה, ממחסור בעצים ובשטחים ירוקים, מפחות זרימה של אוויר בשל תכנון רחובות לקוי, מבנייה צפופה ומיותר פליטות ממכוניות, ממזגנים ומתעשייה. מחקר של ״המעבדה העירונית לקירור המרחב הציבורי תל אביב״ אף מצא הבדל טמפרטורות של עד שבע מעלות בקיץ בין דרום העיר לצפונה. התחנה המרכזית הוכרזה על ידי השרה לשעבר להגנת הסביבה, תמר זנדברג, כאזור נפגע זיהום אויר וכאחד המזוהמים ביותר בישראל. תנועת אחותי – למען נשים בישראל נאבקת מזה שנים לפינוי התחנה המרכזית

אי צדק אלימי ואוכלוסיות מודרות

רוב התיקונים שהשיגו ארגוני הסביבה נעשו לטובת כלל האוכלוסיות. גם נייר עמדה זה עומד על כך שמאבקנו מכוון לכלל הציבור בישראל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהבחנה מעמדית בין אוכלוסיות חזקות ומוחלשות. ההבדלים בהקצאת משאבים ובכוח העומד לרשות האוכלוסיות השונות מאפשרים התעלמות מכך שהאוכלוסיות המוחלשות סובלות לא רק ממדיניות תכנון לקויה שפוגעת בסביבה של כולם, אלא גם מחלקם של החזקים בקידום אי צדק סביבתי שמשליך על אוכלוסיות מוחלשות, בהן קהילות עניות של חרדים, פלסטינים, מזרחים, עולי המדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר, עולי אתיופיה ומבקשי המקלט. אמנם, ארגוני סביבה הצליחו להביא לשינויים משמעותיים בהגנה על שטחים ירוקים ששייכים לכולם. אך עתה, ההרס המסתמן כתוצאה מהתיקונים ש”הרפורמה” של הממשלה הנוכחית תביא עלינו, והעברת הכוח לידי בעלי אינטרס חזקים כלכלית יהפכו לירושה אותה ננחיל לדורות הבאים, ובמיוחד לאלה המשתייכים לסקטורים החלשים והחיים בפריפריות של מוקדי הכוח, בהם לא פעם יש רוב של מזרחים

הרפורמה המשפטית והשלכותיה

במסגרת המאבק נגד הרפורמה הנוכחית, פרסמו ארגוני הסביבה מסמך שמפרט את הנזקים שייגרמו לאיכות הסביבה כפועל יוצא מסעיפי הרפורמה. אנחנו מאמצים את נייר העמדה ומצטרפים לביקורת ביחס להשפעותיהם ההרסניות של סעיפים אלה

– ביטול עילת הסבירות, שמשמשת בלם משפטי כנגד הפקעת מרחבים ציבוריים. עתה מתנהל מאבק בין טייקוני נדל”ן שמבקשים להשתלט על מישור החוף וצפון מערב הכינרת. ללא עילת הסבירות, לאזרחים לא יהיה סעד במאבק כזה. מאידך, אנו מבחינים בשימוש לרעה בעילת הסבירות לנוכח העברת האכיפה בסוגיות סביבתיות למשרדי הפנים והביטחון הלאומי. משמעותה של החלטה זו היא שמצד אחד, היא מאפשרת פגיעה סביבתית שמענישה אוכלוסיות פלסטיניות ובדואיות ודוחקת אותם דרך הריסת מבנים בשטחים פתוחים כביכול, ומצד שני, דחיקת השיקולים הסביבתיים לטובת קידום של בינוי למגורים וכבישים בשטחים פתוחים, כחלק ממאמצי ייהוד המרחב תחת כסות של משבר הדיור

צמצום זכות העמידה כזכות יסוד לשיתוף תושבים בתכנון שמשפיע על איכות חייהם. הגנה על משאבים לאומיים מפני ניצול שמטיל עליהם כליה, כמו בפעילות של “כימיקלים לישראל” בים המלח, לא תתאפשר ללא זכות העמידה. זכות העמידה, בהקשר זה, פירושה הזכות השמורה גם למי שעל פניו אין לו לכאורה עניין ישיר בתיק, לעתור נגד רשות שלטונית או משפחות וישובים חזקים על מנת לצמצם תוכניות בניה הרסניות של אוצרות לאומיים, חופי הים, מאגרי המים, נהרות ונחלים

מינוי יועצים משפטיים מטעם: יועצים משפטיים הם מקורות הסעד שבכוחם להבטיח ששלטון החוק יהיה מעל לכל מדיניות תיכנון שלא תתחשב בסוגיות של אי צדק סביבתי. ביכולתם להבטיח כי אינטרסים צרים וקצרי טווח של קואליציות מימין או משמאל לא יעצבו מדיניות שפגיעתה בסביבה תשפיע לדורות קדימה. במילים אחרות, היועצים הם הבלם האחרון לפני ששלטון החוק מופר לדורות

פיסקת ההתגברות וביטול הביקורת השיפוטית משמעותם פגיעה ישירה ביכולתן של קבוצות מוחלשות לעתור על רקע הפרה של זכויות חוקתיות המעוגנות בחוקי יסוד. מכאן שהזכות להתנגד לתוכניות פוגעניות תיחלש בצורה משמעותית, בעיקר בקרב אוכלוסיות מוחלשות

ועדה למינוי שופטים: הכנסת שיקולים פוליטיים בתהליכי מינוי שופטים היא בכיה לדורות. ההיסטוריה של מינוי שופטים בישראל מלמדת שגם מי שיש לו פה, לא תמיד זוכה להישמע, ואם הוא נשמע, הוא נדחה מפני שיקולים שקושרים הון ושלטון, כמו בגבעת עמל, באבו כביר, בעמק התימנים, בשכונת הארגזים ועוד. קל וחומר כשזה מגיע לסביבה ולמשאבי הטבע, שאין להם פה מלבד הפעילים המחויבים להם. כל אלה יחד פוגעים באופן חמור בבריאות הציבור בכללותו, בצדק סביבתי, ומחלישים באופן משמעותי את מעט הפעילות והתודעה לצדק סביבתי שהחלו להתגבש אט אט בעמל של שנים. התיקונים כמכלול יפגעו אנושות ביכולת שלנו להשתתף בקבלת החלטות על חיינו וקיומנו. בכל הנוגע לצדק סביבתי, יתאפשר לרשויות לקבל עבורנו ומעל לראשינו החלטות על גורלנו, ללא ייצוג הולם, ולהצר את צעדינו בכל הקשור בהגנה מפני שרירות השלטון. אולם בכל אלה חסרה נקודת המבט האקו-פמיניסטית

נקודת המבט האקו-פמיניסטית

נקודת המבט האקו-פמיניסטית מוסיפה לשיח ולמאבק בתחום הקיימות את הזווית המוסרית, הנוגעת לטענה ש”אין מותר האדם מן הבהמה” וממילא מן הטבע שבתוכו אלה מתקיימים. נקודת מבט זו ביססה את הביקרת לפיה האדם הורס את סביבתו בעצם הסדר החברתי הנצלני שהוא מכונן – הן כלפי בני אדם והן כלפי הסביבה והטבע. עמדתנו מצטרפת למהפכה האקו-פמיניסטית, שנלחמת בתפישות היסוד שמאפשרות את ההרס הסביבתי. טענה מרכזית של מהפכה זו היא שהבינריות טבע/תרבות איננה מהותנית, ושבכוחם של בני האדם לשמר את הקשר הרציף בין טבע לבין תרבות. האקו-פמיניסטיות קוראות לערוך רפורמות יסודיות בסדר הקיים, כך שיכלול עקרונות של רווחה ושוויון וימגר ניצול ודיכוי בני אדם בסביבתם. האמונה שהאדם הוא ״נזר הבריאה״ מובילה להתנשאות על הטבע והסביבה ויש לעיין בה מחדש

אקו-פמיניסטיות קוראות לרוויזיה שתשים קץ לניצול משאבי הטבע וחמרי הגלם, קץ לשלטון התאגידים, עמידה לצד פועלים ומעמדות חלשים, איכרים וחקלאים ולצד אלה הפועלים בהרמוניה עם מחזורי החיים של האדמה וטיפוחה

אנו רואים עצמנו חלק ממאבקן של אקו-פמיניסטיות שמבקשות לשים קץ לקולוניאליזם האקולוגי שבו ההמיספרה הדרומית, על משאביה ואנשיה, שבויה בידיה של הצפונית, ומצטרפים למאבק במשבר האקלים בתביעה לחלוקה מחדש של הכוח והמשאבים. בלעדי אלה, הכוכב והיושבים עליו הולכים לקראת כליה

על בסיס רעיונות אלה צומחות יוזמות מבורכות שמקימות חוות עירוניות חקלאיות, חלקות סביב חגורות הערים, שינוי תוכניות לימודים ואגב כך שינוי תודעה, ייצוג פוליטי שמצעו אקולוגי, הקמת ארגונים מקרב אוכלוסיות מוחלשות ועוד. בכל אלה בולט תפקידן הפעיל והבלתי מתפשר של אקו-פמיניסטיות מכל שכבות האוכלוסייה ובמחוזות פריפריאליים וצחיחים, כמו גם במוקדי הכוח  

הכלים שלנו: הובלה של מזרחיות ומזרחים במאבק ציבורי וחינוך למען צדק חברתי ואקלימי

מאבק ציבורי וחינוך: כבכל תחום, גם תיקון אי הצדק הסביבתי מתחיל בשניים: מאבק ציבורי וחינוך. חינוך הציבור והדורות הבאים, ומאבק נגד בעלי הכוח שמבקשים – משיקולים של עשיית הון ואינטרסים, בין שהם בשלטון ובין שהם סמוכים לשולחנו – לשכנע את הרשויות שמדובר בטוב הכללי ממנו ייהנה כל הציבור. אנו מחויבים להיאבק על מנת לחשוף את השקרים והמניפולציות שעושקות אותנו מהמשאבים הסביבתיים השייכים לכולנו והורסים את המרחב הצפוף והמצומצם שבתוכו אנו חיים. חינוך ומאבק הם, אפוא, שני המוקדים שעלינו להתרכז בהם על מנת לעמוד בפרץ של הרפורמה המשפטית

החינוך והמאבק צריכים להתנהל בצורת צבת: תנועה מלמטה שתעורר את התודעה הציבורית, במיוחד בקרב דורות צעירים וסטודנטים, והכנסת כוחות לתוך המערכות השלטוניות והחינוכיות (האקדמיות, העסקיות, הכלכליות ועוד), במיוחד על ידי מזרחים שהצליחו לצבור מעט כוח והתרשתו במערכות השונות. מדובר כמובן במזרחים מחויבים לצדק סביבתי ובעלי תודעה ורגישות לאי צדק חברתי, על מנת להשפיע מבפנים.

עתירות לבג”ץ: עתירתו של מיכאל ביטון, בעת שהיה ראש עיריית ירוחם, ממחישה זאת היטב. ביטון עמד בראש עירייה גרעונית ללא הכנסות מבסיסי צבא או מתעשייה בשטחי ראשותו. בעתירה לבג”ץ הוא הוביל קמפיין שדרש מראש מועצת רמת נגב, שמואל ריפמן ז״ל, לחלוק איתו את ההכנסות מהארנונה שהכניסה עיר הבה״דים. בפשרה שהושגה, ירוחם הכניסה לקופתה שמונה מיליון שקלים מעיר הבה”דים ועוד שני מיליון מהבסיסים האחרים. ביטון, שצמח בפריפריה ופסע במסלול הקשה ללב החברה הישראלית, מינף את ההצלחה וגייס את ראשי עיריות דימונה, מצפה רמון וערד שהתאגדו למועצה אזורית תמר. תודות לפעילותם הוקמו ועדות בשלטון המקומי במטרה להרחיב את ההישג גם לישובים בגליל. ועדה נוספת פעלה לקביעת גבולות ולראשונה נעשה צדק עם היישובים הבדואים. זאת בנוסף לעבודה בארגונים המזרחים: הקשת הדמוקרטית המזרחית, אחותי – למען נשים בישראל, פורום הדיור הציבורי, שוברות קירות ולא נחמדים-לא נחמדות

חידוש מורשת ידע: לבסוף, ברצוננו להדגיש שלמזרחים רבים, כמו גם ללא-מזרחים, קיימת מורשת עתירת ידע נשכח ומושכח, תודעה ורגישות לעולם הטבע והחיים ביחסי ידידות עם האדמה, גם כשמדובר באלו שגדלו בערים בישראל ובארצות המזרח התיכון, ובכפרים מרוחקים מהמרכזים העירוניים. מה שהציונות לא הכניסה לאידיאולוגיה שלה נדחק החוצה ואף נמחק, וכך הופשטנו כולנו, הבאים ממערב וממזרח, מעולמות הידע העמוקים שבהם היו אימותינו ואבותינו מושרשים. המורשת דוכאה והודחקה בשם שלילת הגלות תחת מכבש מודרני קפיטליסטי ואוריינטליסטי. ברגעים אלה ממש, רבים מאיתנו עושות.ים לגאולת הידע והמחקר ויש ביכולתנו לעורר ולהטמיע מחדש את שרידיו בפעילות חינוכית, שאותה נוריש לילדינו ולנכדינו לטובת כלל תושבי המרחב בין הים לירדן

שיתופי פעולה על בסיס זה יש בכוחו להשכין שלום בין פלסטינים ובינינו ולדרבן את המאמצים לקראת מציאה של דרכים לחיות יחדיו, מתוך אימוץ עקרונות של צדק סביבתי עבור כל העמים במרחב. לחיים במושבים, בפחונים, בשיכונים ובמשקי העזר, כמו גם בכפרים הלא מוכרים ובכפרי הצפון, היו חיים של זיקה קרובה לאדמה, לגידולים ביתיים ולחלקות אליהם יצאנו כולנו לקטוף את הבצל עבור הסלט, את הסלק עבור הקובה ואת העכוב עבור התבשיל היומיומי שלנו. כדאי לזכור ולהוקיר את כל אלה. זה לא חלומות באספמיה, זה ניתן ואפשרי גם במרכזי הערים, בגינות ובחוות החקלאיות בערים הגדולות, בכפרים ובערים המעורבות. בין מאבק למאבק, עלינו לעסוק בחינוך שיחזיר לנו ולילדינו את האהבה לאדמה ויקטין את הניכור שלנו לערים המאובקות על ידי פיתוח חוות חקלאיות שישלבו חיי חקלאות עם קהילה 

תרמו לכתיבה על פי סדר הא’-ב’: ליטל ביטון, פרופ’ הנרייט דהאן-כלב, יפעת הלל, עו”ד נטע עמר-שיף, יערה פרץ, ד”ר חגית קיסר, שולה קשת

---

מקורות לקריאה

גיא מילמן ודני רבינוביץ. 2017,  ״אי שיויון אקלימי״ סביבה וחברה, סוציולוגיה ישראלית י״ח 142-172

 Avner de Shalit, 2000, The Environment: Between Practice and Theory. Oxford Press

דבורה שמואלי, ״צדק סביבתי זכויות, נגישות והוגנות״,  צדק סביבתי במציאות ישראלית, 217-229

״צדק אקלימי״, מרכז אדוה אוגוסט 2022

Warren, Karen J. (2000). Ecofeminist Philosophy: A Western Perspective on What It Is and Why It Matters. Lanham, Maryland: Rowman & Littlefield Publishers

Salleh, Ariel, Ecofeminism as Politics Zed Books Palgrave, 1997 http://arielsalleh.info/published-work/books/easp.html