עקרונות יסוד
חברה דמוקרטית מחויבת לעקרון השוויון לכל, לרבות עבור מתמודדות ומתמודדים עם מוגבלות נפשית. אוכלוסייה זו נמנית עם הקבוצות המוחלשות, המופלות והמודרות ביותר בישראל. מערכת בריאות הנפש בישראל סבלה מהזנחה ארוכת שנים ותשתיותיה היו לקויות וחסרות עוד טרם מלחמת חרבות-ברזל. תשתיותיה ומשאביה, האנושיים ובכלל, היו תמיד מהנפגעים הראשונים של צמצומים תקציביים. המדיניות בה נוקטת המדינה כלפי אוכלוסיית נפגעי הנפש העמיקה את המוגבלות והחריפה את הפגיעות. כתוצאה מכך, אוכלוסייה זו מודחקת לשוליים, סובלת מהדרה ואינה זוכה להכרה ולמקום ראוי בחברה.

אירועי 7/10 ומלחמת "חרבות ברזל" הרחיבו משמעותית את היקף האוכלוסייה המתמודדת עם משברים ותפקוד אישי וחברתי לקויים ולפיכך זקוקה לסיוע נפשי. מציאות זו, שבה נוצר פער חריף בין הצרכים הנפשיים של האוכלוסייה לבין יכולתה של מערכת בריאות הנפש הציבורית לסייע מהווה איום על חוסנה של החברה. מי שימצאו עצמם נפגעים במיוחד הם אלה המצויים בחלקה התחתון של ההיררכיה החברתית-כלכלית, שידם אינה משגת מימון לסיוע נפשי במסגרת פרטית.

למדיניות ציבורית המסדירה מערך בריאות נפש הולם היא מזכויות היסוד של מדינת רווחה, ומכאן נגזרות אחריות המדינה, אחריות הרשויות המקומיות והמערכת הציבורית לפעול לשינוי ולתיקון המצב. כל איש ואישה עשויים להתמודד במהלך חייהם עם משבר נפשי, וכל אזרחית ואזרח זכאים לקבל טיפול נפשי הולם. אנשים עם מוגבלות זקוקים לתמיכה ולזכויות ייחודיות, שיאפשרו להם חיים בכבוד ושותפות מלאה בקהילה.

השפעות המלחמה והמצב החברתי-כלכלי
אירועי 7/10 ומלחמת "חרבות ברזל" החריפו במידה ניכרת את מצב בריאות הנפש, במיוחד בקרב אוכלוסיות מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית, אשר סבלו עוד קודם מפערים ניכרים בנגישות לשירותי רווחה ובריאות, בהשוואה לשאר חלקי המדינה. אירועי המלחמה נחוו בעוצמה בעיקר בפריפריה, קרי בקווי העימות בדרומה ובצפונה של הארץ. כמו כן, מידת החשיפה לפגיעות הקשורות במלחמה מצויה במקרים רבים במתאם עם חסך מוקדם במשאבים כלכליים וחברתיים ברבות מהקהילות שנפגעו. השילוב בין השניים מוביל לעליה חדה במצוקות ובצרכים בתחומי בריאות הנפש בפריפריה. מגוון המצוקות הנוגעות לתחום בריאות הנפש גדל ונעשה מורכב יותר לטיפול, והיכולות המקצועיות הנדרשות להתמודדות עם התרחבות אוכלוסיית הנפגעים וסוגי הפגיעות הופכת את האחריות הלאומית של המדינה לאזרחיה למורכבת ומאתגרת במיוחד.

למרבה הצער, המוסדות המטפלים לא הותאמו למצב החדש והפערים בין הצרכים ובין המענה להם הגיעו לידי משבר חברתי עמוק. שיעורי האלימות בזיקה למצוקות הנפשיות עלו, ההזנחה של נזקקים במצבי חירום העמיקה, צריכה התרופות זינקה ועוד. כל אלה מקרינים על החברה בכללותה: שיעור אבחנת פוסט-טראומה בקרב נפגעות ונפגעים ישירים באזורי הפריפריה הגיע ל-40%, לעומת 10% באוכלוסיות אחרות (דו"ח טאוב, דו"ח רווחה בעקבות מלחמה). בנוסף, חלה עלייה של 200% בצריכת תרופות נוגדות חרדה בקרב תושבי ותושבות עוטף-עזה, לעומת עלייה של 50% בלבד באוכלוסייה הכללית. 26.7% מתושבי ותושבות הפריפריה סובלים ממחשבות אובדניות פסיביות, לצד רמות סטרס גבוהות וקושי בתפקוד יומיומי (לוי-בלז ושות', 2025). בקרב המפונים, 60% מהנשים דיווחו על פגיעה נפשית משמעותית, שהוחמרה בשל תחושת אי-ודאות וצפיפות במגורים הזמניים. כאמור, נתונים אלה מצביעים על החרפה משמעותית במצוקות הנפשיות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל.

מחקרים מצביעים על כך שבפריפריה זמינות המענים הרפואיים נמוכה יותר, עוד טרם המלחמה (דו"ח ברוקדייל, 2022). אירועי 7/10 ומלחמת "חרבות ברזל" החריפו משמעותית מצב זה, ובמיוחד את הקושי לקבל סיוע נפשי במערכת הבריאות הציבורית בפריפריה. זאת לאור מחסור חמור במשאבים ובכוח אדם, שמוביל להתארכות זמני ההמתנה לטיפול נפשי, כאשר שיעור המיטות הרפואיות נמוך כמעט בחצי מזה שבמרכז. מציאות זו, של התרחבות הפערים בתחומי בריאות הנפש בעקבות המלחמה, מחייבת הקצאת משאבים ועריכת פעולות לסיוע ולשיקום באופן דיפרנציאלי, מתוך כוונה לצמצמם.

ילדים ונוער
המלחמה פגעה קשות בילדים ובבני נוער, במיוחד באלה המשתייכות והמשתייכים לאוכלוסיות מוחלשות, מסגרות חוץ-ביתיות וקבוצות מיעוט. דוח מכון ברוקדייל (2024) מונה שבעה תחומי השפעה מרכזיים: קיום פיזי, בריאות רגשית, השתייכות למשפחה, הגנה, למידה, השתלבות חברתית והגנה מפני התנהגויות סיכון. ילדים ונוער במצבי סיכון, במסגרות חוץ-ביתיות ובקבוצות מודרות, חווים פגיעות מוגברות, הנובעות מאפליה ממושכת בתחומי הבריאות והחינוך, ומצבי חירום רק מעצימים פערים אלה ומעמיקים את חוסר האונים בהעדר היערכויות ראויות לתנאים ההולכים ומחמירים. בהעדר מענה מתאים ובזמן, נוצרים מצבים מסוכנים של אל-חזור בהם לא ניתן יהיה לשקם ולטפל בנפגעים כך שישובו לתפקד ולקיים חיים מליאים.

דוח מרכז מידע וידע לתמיכה בעורף (2024) מציין כי כ-20,000 ילדים ונוער הוכרו כנפגעי פעולות איבה, כ-76% מהילדים בגילאי 2-12 סובלים מרמה גבוהה של מצוקה רגשית, וכ-54% סובלים מחרדה. ככל שהחשיפה לאירועי המלחמה גבוהה יותר, כך עולים שיעורי התסמינים הפסיכיאטריים, עישון, צריכת אלכוהול וקנאביס. כחצי מהילדים ממשפחות המפונים סובלים מנדודי שינה ומפגיעה בתחושת הביטחון, וכשליש מהילדים חווים התקפי חרדה, קשיים חברתיים, הסתגרות והיעדר גבולות.

גם ילדים ונוער שאינם במעגלי הפגיעה הישירים נפגעו משמעותית. סקר של המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת (105) מצא כי כ-71% מבני הנוער בגילאי 15-17 נחשפו לתכנים קשים ופוגעניים ברשת הקשורים למלחמה, וכשני שליש דיווחו על תחושות קשות בעקבות החשיפה. כ-64% נחשפו לשיח לאומני או אנטישמי ברשתות החברתיות. למותר לציין שמציאות זו משליכה על כלל החברה לגווניה, ומעמיקה את המתחים הרוחשים ומחריפים את היחסים בקרב כלל האוכלוסייה. ניסיון העבר מראה שפגיעות במצבים של טראומה קולקטיבית, שאינן מטופלות כראוי במועדן, עלולות להתקבע ולהפוך לטראומה בינדורית שתעבור לדור הבא גם אם לא היה חשוף לאירועים באופן ישיר. טראומה זו עלולה ללבוש אופי של טראומה עיקשת שנשזרת במארג האישיות ויש קושי לטפל בה.

הנתונים מצביעים על מצוקה נרחבת ועמוקה בקרב ילדים ובני נוער, במיוחד באזורים שנפגעו קשה ובקרב אוכלוסיות מוחלשות. כאמור, מצב זה מחייב את המדינה לתת דעתה על היווצרותו של מצב חירום בתחום בריאות הנפש ולהקצות בדחיפות  משאבים באופן דיפרנציאלי לאלה הנזקקים לכך, במטרה לצמצם את הפערים שהתרחבו ולהגביל את ההשלכות המסוכנות על כלל האוכלוסייה.

מדיניות ההפרטה והשלכותיה
בעשורים האחרונים הובילה מדיניות ניאו-ליברלית להפרטת מערכת הבריאות, לרבות בתחום בריאות הנפש וכך פגעה באופן אנוש בתשתיות החיוניות לבריאות החברה ולמילוי חובותיה של המדינה להענקת זכויות שוות לכלל החברה. האחריות עברה לקופות החולים ולמסגרות פרטיות, תוך צמצום שירותי פסיכותרפיה והעדפת טיפולים קצרי מועד. הרפורמה בבריאות הנפש (2015) הסיגה את המדינה למעמד של רגולטור, צמצמה את הזכאות לטיפול נפשי, והביאה להארכת זמני ההמתנה ולמחסור באנשי ונשות מקצוע. זוהי פגיעה אנושה בעקרון השוויון והזכאות של אזרחי המדינה לשירותי רווחה בסיסיים. הרחבת המצוקות בעקבות המלחמה הובילה לקטסטרופה בה קיים חוסר קיצוני באנשי טיפול ולהארכה מסוכנת נוספת של התורים. יש שידם משגת לפנות לשירותים פרטיים יקרים לעומתם האוכלוסייה החסרה אמצעים לעמוד בכך התרחבה בצורה משמעותית. השלכתו של מצב עניינים זה הוא העמקת הפערים הכלכליים והחברתיים הקיימים ממילא כבר עשרות שנים. חגורת הנופלים לצד הדרך באין מושיע התרחבה באופן משמעותי ואותותיה החמורים ניכרים בעיקר בפריפריה ובאזורי המלחמה.

חוסר האונים של המטפלים העומדים בחזית משפיעה על טיב ההתמודדות והמדיניות הזו גרמה להעדפת טיפול תרופתי, כאשר בשנת 2020 דורגה ישראל ראשונה בעולם בצריכת אופייאטים (משככי כאבים ממכרים). השימוש המוגבר בתרופות פוגע במיוחד באוכלוסיות מוחלשות – אתיופיות, ערביות, מזרחיות וחרדיות – שאין ביכולתן הכלכלית לפנות למסגרות פרטיות. כך, המדיניות הממשלתית מחריפה באופן נפשע את מצב האוכלוסיות המוחלשות ופוגעת בחוסן החברתי שהתערער ממילא.

פערים מגדריים ואתניים במקצועות הטיפול
מקצועות הטיפול מאוישים בעיקר על ידי נשים, ששכרן במגזר הציבורי היה מאז ומעולם נמוך במיוחד. הדבר מוביל לעזיבת התחום ופניה לסקטור הפרטי, וכתוצאה מכך, ולהחרפת המחסור בכוח אדם מקצועי ומיומן, במיוחד מקרב אוכלוסיות מוחלשות. שכר נמוך ותהליכי הכשרה ממושכים מהווים חסם לכניסת אוכלוסיות אלו למקצועות הטיפול. לאורך השנים נוצר מחסור באנשי טיפול מקבוצות מודרות, אשר תרומתם חיונית להרחבת הגיוון המקצועי ולעידוד פנייה לטיפול משמעותית. מחסור זה החריף לאין שיעור מאז פרוץ המלחמה, ולמעשה אפשר להכריז על מצב חירום בתחום זה בפריפריה, בתחום בריאות הנפש, במיוחד בכוח אדם מקצועי שיוצא מקרב אוכלוסיות מודרות.

דרישות והמלצות
ככלל, יש לראות את המדינה כאחראית למצב עניינים זה ולמשבר שנוצר בעקבות המדיניות הניאו-ליברלית המתמשכת והמלחמה שהוסיפה ומוטטה את המערכות. לפיכך, המדינה היא האחראית לבנות מדיניות כוללת שתתמודד עם התמוטטותה של המערכת ולספק את המשאבים לשיקומה כך שתעמיד שירותי בריאות נפש ראויים לכל האוכלוסיות ובמיוחד לנפגעי המלחמה בפריפריה. אנו ממליצים:

• בראש ובראשונה להחזיר את האחריות למערכת הציבורית, להגדיל באופן משמעותי את התקציבים ולקבוע תקנים ברורים לזמני המתנה ולנגישות לשירותי בריאות הנפש. כאן ראוי ליצור מנגנון רישום, מיון, הפנייה, מעקב ויצירת מעטפת שתהווה תשתית לטיפול שורש בחוליים שהמדיניות הניאו ליברלית והמלחמה יצרו בתחום בריאות הנפש.
• עריכת מחקרים וסקרים מפולחים לקבלת תמונת מצב מדויקת, לצורך פיתוח מדיניות מקצועית, רצינית ומותאמת לצרכים החדשים והמיוחדים שהמלחמה חוללה.
• הרחבת השירותים הפסיכולוגיים והחינוכיים, תגבור משמעותי של מחלקות הרווחה.
• העלאת שכר משמעותית לכלל מקצועות הטיפול והמקצועות הפרא-רפואיים וקביעת תנאי עבודה שיאפשרו טיפול אחראי והולם לפונים לבקשת עזרה.
• בניית תכנית רצינית ומקיפה להקצאת משאבים להכשרת מטפלות ומטפלים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית, ובתוכה, הענקת מלגות לסטודנטיות וסטודנטים מאוכלוסיות מגוונות, והרחבת הגיוון התרבותי והגיאוגרפי במקצועות הטיפול.
• שילוב קורסים לפיתוח רגישות תרבותית בתוכניות הלימודים והעמקת האמפתיה התרבותית של מגוון האוכלוסיות שנזקקות לסעד.
• הכשרת כוחות מקצועיים לאיתור במערכות החינוך ובמקומות התעסוקה שעניינם מתן מענה לפונים במצבי סף, זיהוי ומניעה בטרם מתחולל המשבר.

סיכום
המשבר הנוכחי מדגיש את אי השוויון העמוק בתחום הטיפול בבריאות הנפש ומעלה את הצורך במדיניות שוויונית בתחומי בריאות הנפש מתוך מבט על כולל ומקיף, מיפוי מוקדים וזיהוי האתרים בהם נדרשים השקעה ותקציבים. על המדינה לבנות תשתיות שייקחו בחשבון את המפגעים החדשים וההיקפים הגדולים לאין שיעור שמלחמה גרמה. נדרשת השקעה במערכות הציבוריות והכרה בטראומות הקולקטיביות וההיסטוריות שיגולמו בהתמודדות המדינה עם המצב העגום והמחריף שנוצר. פיתוח פעולה מערכתית, רב-תחומית ומותאמת תרבותית לשיקום החוסן החברתי והאישי, ולבניית חברה סולידרית וצודקת לכולן ולכולם. המדינה והרשויות מחויבות להוביל שינוי זה, מתוך אחריות חברתית ומוסרית כלפי כל תושבות ותושבי המדינה.

תרמו לכתיבה: הנרייט דהאן כלב, שרון שטרית, זהורית אסולין, ניסים אבישר, קרן גיגי, סמדר דה לנגה, שירי אייזנר, סיון תהל, איילת ירושלמי

* זהו הכינוי שניתן למלחמה על-ידי ממשלת ישראל, אך נראה ששם זה הוא מסווה לאסון הומניטרי ולפגיעה קשה באוכלוסייה בלתי מעורבת והרג המוני רחב היקף. במצב קשה זה, ניתן לצפות לפגיעה נפשית המונית, אקוטית וכרונית, הן בקרב פלסטינים והן בקרב יהודים (Amsalem, Haim-Nachum et al., 2025). לאור זאת, נדרש מענה טיפולי הולם, בדמות מערך בריאות נפש מקיף, מקצועי ומסובסד.