בהמשך לנייר העמדה של קולקטיב מזרחי-אזרחי על סביבה, אקלים וקיימות, אשר נכתב לפני פרוץ המלחמה, נייר עמדה זה מנסה להפגיש בין שלושה צירים: הציר של המלחמה, הציר של הפרספקטיבה המזרחית-אזרחית כפי שהקולקטיב מעצב אותה, והציר העוסק בצדק סביבתי. על רקע זה, נקודת המוצא שלנו היא שהמלחמה לא התחוללה בוואקום. היא פרצה לתוך מציאות בה מתקיים אי צדק בתחומי החברה והרווחה כמו גם הזנחה של שמירת הסביבה והמשבר האקלימי. לכך אחראים כל המעורבים בסכסוך המתמשך במזרח התיכון.

נייר עמדה זה מתמקד בהשלכות המלחמה על המרחב הדרומי בישראל וברצועת עזה, בהם חיות שלוש אוכלוסיות מובהקות: הבדואים שחיים במרחב הדרומי מדורי דורות; המזרחים שבנו בו התיישבויות עירוניות וחקלאיות, ושמבחינה היסטורית הובאו למרחב לעיתים קרובות שלא מרצונם; והקיבוצים שיושביהם בחרו להקים בו את ביתם והיו מעורבים בהקצאות משאבי טבע וקרקע. במרחב רצועת עזה מתגוררת תחת שלטון חמאס והכיבוש הישראלי גם יחד אוכלוסייה פלסטינית המונה כ-2.142 מיליון תושבים, הכוללים לצד אוכלוסייה עזתית מקומית, את פליטי שבטי הנגב.

נקודות המוצא השונות בין ארבע הקטגוריות הללו קבעו במידה רבה מצבים של אי-צדק ואי-שוויון שהיו קיימים טרם המלחמה – ורק הוחרפו בעקבותיה, בוודאי ככל המדובר בתוצאות ההשמדה וההחרבה של מרבית רצועת עזה נכון למועד כתיבת נייר עמדה זה.

עד ה- 7 באוקטובר

האזור בו חיות קבוצות אוכלוסייה אלה הוא מרחב שיש בו 7 תתי-מרחבים אקולוגיים מתוך 26 הקיימים בישראל (מרחבים נקבעים על פי פרמטרים רבים בהם מבנה הקרקע, החי והצומח, המבנה הגיאולוגי, הנוף, התרבות, האנשים ועוד). משמעות הדבר היא שמתקיימים חיי טבע וסביבה עשירים ומגוונים, בהם מגוון נדיר של חי וצומח מדבריים, משאבי טבע ותנאי אקלים ייחודיים לאזור המדברי הנושק לחוף הים התיכון ומאפיין את העוטף ואת עזה. בצד הישראלי התפתחה חקלאות ייחודית, יש בו מסדרונות אקולוגיים בהם חיים בעלי חיים, עופות, ומינים נדירים של חי וצומח, מרחבים חקלאיים, שמורות טבע, אזורי פנאי ותיירות, תעשייה ופיתוח – לצד התיישבות קיבוצית ועירונית. עם זאת, ההשקעות והפיתוח הביאו בכנפיהם גם רעות חולות כגון בעיות פינוי פסולת שאינה מתכלה ותכנון לקוי בתחום. הדרום הפך למדמנת המדינה והטיפול במרחבים להטמנת פסולת מוגבל ביחס לפתרונות הדרושים על מנת להגן על משאבי הסביבה, משק המים והביוב, אוצרות הטבע ומרחבי הפארקים והתיירות באזור שחלקם נדירים בקנה מידה עולמי, תעשיה ופיתוח שלא תמיד נשמעים למדיניות הגנת הסביבה, כגון מפעלי ים המלח, צינור הנפט קצא״א, שימוש במזהמים, ולצד אלה, בעיות קיומיות של רווחה, תעסוקה, בריאות, דיור וחינוך דיפרנציאליים ומחלישי שכבות ספציפיות באוכלוסייה, כמו הבדואים והתושבים ברשויות העירוניות. ברצועת עזה, לצד מגוון אקולוגי עשיר, הכיבוש הישראלי, והתמודדותם של העזתים עימו, העמיקו בעזה הן את ההרס האקולוגי והן את יכולתם להתמודד עם ההרס באוויר, בים וביבשה. עזה הפכה להיות אחד המקומות הצפופים ביותר בעולם המאופיין במחסור מים ראויים לשתייה. שאיבת מים לפני המלחמה הייתה גדולה פי 3 מחלחול מי הגשמים ומוואדי עזה – שהצטמצם עקב סכרים במעלה הזרם בישראל. עם ירידת מפלס מי התהום חדרו מי ים מלוחים לאקוויפר. עד 2023 יותר מ-97 אחוזים ממי התהום המתוקים של עזה לא היו ראויים לשתייה, ועל פי ארגון הבריאות העולמי מי בארות הוגבלו במקרים רבים להשקיית גידולים. אספקת המים הציבורית הגיעה בעיקר ממפעלי התפלת מי ים שנבנו בסיוע בינלאומי בתוספת שלושה צינורות חוצי גבולות מישראל.

ב-7 באוקטובר

מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר דרסה ברגל גסה את המצב שממילא לא היה יציב, והחריבה את החיים של אדם וסביבה בעוטף ככל שהמלחמה נמשכה. מי שמצבו היה טוב יחסית עד המתקפה ניזוק ונעשה רע, ומי שמצבו היה רע לפני המתקפה נעשה בלתי נסבל. פרספקטיבה זו משמעותה היא שה-7 באוקטובר החריף והעמיק את אי-השוויון בין החיים במרחב, שהיה קיימים גם קודם לכן. אי-הצדק בין בעלי האמצעים והנגישות למשאבים ולמוקדי קבלת החלטות ובין חסרי האמצעים העמיק, ובמקביל נגרמו נזקים חמורים למרחב האקולוגי, לבעלי החיים ולצמחיה באזור. מצב עניינים זה תקף גם לצד העזתי: שדרות הציבור החזקות והמקורבות לחמאס נפגעו, אך המלחמה המיטה על העזתים אסון הומניטרי כבד, ושיקום אפשרי לא נראה באופק.

בנוסף לרצח משפחות שלמות בעוטף וחטיפת אזרחים, בעקבות המתקפה והלחימה המתמשכת נפלו חללים מכוחות הביטחון, פצועים בגוף ובנפש, ונגרמו נזקים חמורים למרחב האקולוגי. מאות אלפי דונם עלו באש, בתי הגידול של בעלי החיים השתבשו, מסדרונות אקולוגיים נחרבו, מיני צמחיה מצויים בסכנת הכחדה, מחזורי החיים של עופות נודדים הופרעו, יחסי הגומלין בין האדמה והצומח ובין האדם ובעלי החיים במרחב נחרבו, מרחבים חקלאיים נדרסו והפכו למסלולי קוליס של טנקים ושטחי כינוס צבאיים, עיבוד השדות נפסק, הפסולת שההרס וההפגזות מערימים אינה מטופלת, מי הנחלים מזדהמים, פגרים נערמים וסכנת מחלות אורבת בהתמדה להתפרץ. רמת הירוק שנמדדה בעוטף ירדה לפי המדידות ב-35% ב-15 ישובים, ועל זיהום מי הים המשותף בחופי עזה אין צורך להכביר במילים. במקום שהירוק יורד, הטמפרטורה עולה – והשפעתה על החיים במרחב מחריפה.

המלחמה בעזה ממשיכה להפיל חללים גם בין החפים מפשע וחסרי ישע, בין שהדבר נכפה על ידי הלחימה ובין שהדבר נעשה בכוונת זדון של השמדת המרחב העזתי המצוי בשדה הקרב בו טרוריסטים קיבעו את בסיסיהם בלב האוכלוסייה האזרחית. המלחמה ניתקה את אספקת המים והשביתה את מתקני טיהור השפכים באופן שגרם לזרימת שפכים, זיהום מי הים ומאגרי מי תהום. נכון לפברואר 2025, יותר משני שלישים מאדמות החקלאות של עזה, כולל בארות וחממות, ניזוקו או נהרסו על ידי הפצצות ועבודות עפר של הצבא. תמונות לוויין שצולמו מאז תחילת הפסקת האש ב-19 בינואר מראות כי 80 אחוז מעצי עזה אבדו. בנוסף, ביצות חיוניות, דיונות חול, מי חוף והנהר המשמעותי היחיד, ואדי עזה, כולם סבלו קשות. תוכנית הסביבה של האו"ם מזהירה כי כריתת עצים, שיחים וגידולים פגעה קשות בקרקעות השטח הפורה, וכי המגוון הביולוגי הנרחב עומד בפני סכנת מדבור ארוך טווח. הרס הסביבה הבנויה בעזה מהווה גם איום על הסביבה הטבעית. סוכנויות האו"ם מעריכות כי המלחמה יצרה יותר מ-40 מיליון טון של הריסות, המכילות שרידי אדם, אסבסט וחומרים מסוכנים אחרים, ותחמושת שלא התפוצצה. בינתיים, קריסת שירותי איסוף הפסולת הביאה לריבוי של אתרי פסולת מאולתרים – 141, על פי ספירה של UNDP באוקטובר 2024 – בעוד שריפת פסולת באוויר הפתוח פולטת באופן קבוע עשן שחור ומזהמים מסוכנים דרך אזורים צפופי אוכלוסין.

עקירתם הכפויה של תושבי עזה ונדידתם ממקום למקום כדי להינצל מאימת הקרבות אינה מאפשרת התבססות מחדש במקומות מהם נעקרו. התנאים הסניטריים מחריפים, ההרעבה הקשה פוגעת בבריאות, ומחלות מתפשטות ללא אמצעי בלימה ושליטה עקב ההשמדה המוחלטת של התשתיות הרפואיות. ההפגזות הכבדות הופכות שכונות שלמות לעיי חורבות רחבי ידיים, המזהמות את הקרקע ואת המרחב, וששיקומם יצריך פרויקטים של איכות סביבה בהיקף בינלאומי.

בראש כל אלה, אין סימן לסוף המלחמה וההרס ובכלל זה בראש ובראשונה השבת החטופים והפסקת ההרג היומיומי של אזרחים ואזרחיות בעזה. החיים בטראומה מתמשכת בשני הצדדים מצמצמים בהתמדה את יכולות ההישרדות. כל החיים במרחב עדיין נתונים בזעזוע וטראומה ממנה יידרשו זמן רב ומשאבים עצומים על מנת להתאושש. מראה האדמה, הצמחייה ובעלי החיים מלמד בלי מילים על האסון שהמלחמה המיטה עליהם.

עם הפנים קדימה

דבר אחד ברור: יש להפסיק את המלחמה באופן מיידי, להחזיר את החטופים בעסקה ולהגיע להסדר מדיני שיאפשר שיקום רצועת עזה, לצד המשך שיקום מכליל של הנגב המערבי מתוך ראיה אזורית חוצת גבולות. לאחר הפסקת המלחמה, שיקום והתאוששות מהטראומה כורכים את חייהם של בני אדם ושל הטבע והסביבה זה בזה – בין שהם ישראלים או עזתים. מרפא לטראומה בה נתונים קורבנות המתקפה במעגלים הפנימיים ומסביבם יתכן רק על ידי התאוששות ושיקום היחסים בין אדם לטבע במרחב, כשהגבולות הפוליטיים הינם חסרי משמעות בעבור המשבר האקולוגי והאנושי.

בישראל, מעט העשייה של גופים ציבוריים ופרטיים התמקדה ביציאה נמרצת של נפגעי הטראומה לטבע ושהייתם בו – בין שמדובר בחיילים, בפצועים, באזרחים שבתיהם נהרסו, במשפחות החטופים, בילדים או בצעירים. זהו מהלך חיוני שבכוחו להביא מרפא בדרך לשיקום מהטראומות שחוו. שיקום זה פועל גם בכיוון ההפוך: פעילות בטבע, התמסרות לשיקום החקלאות, טיפול בחי ובצומח, הצלת המינים הנכחדים. הלקח שיש ללמוד הוא שדרך להגנה ושיקום הטבע לא ניתנת להפרדה מהדרך לשיקום האדם והחיים שנפגעו. רעיון החזרה לבסיסי הקיום והחיבור לטבע פירושו שהגנה על הטבע מפעילה מיד את הגנתו של הטבע על מגיניו.

לא מדובר בהגנה שעניינה החזרת המצב לקדמותו, כי אם התמודדות עם המשבר והמלחמה כהזדמנות לתיקון עוולות שממילא היו קיימות גם בעבר וחידושים בתהליך ההתיישבות מחדש באזור הנגב המערבי תוך התחשבות במשברים האקולוגיים שעוד קדמו למלחמה, כגון פליטת גזי חממה, ניצול משחית של הקרקע ומשאבי הטבע והחי בה.

באופן מיידי עד להשגת עסקה לסיום המלחמה, כל עוד המלחמה טרם הגיעה לקיצה ולא ניתן להתמודד עם המשבר הכפול של האקלים והטבע בכל המרחב, כל פעילות טיפולית בטראומות צריכה לקחת בחשבון את אי-השוויון המתמשך בהקצאות משאבים, ותיקון אי-הצדק – הן האזרחי והן הסביבתי – ששרר קודם לכן בתחומי החינוך, הרווחה, החקלאות, הבריאות ועוד.

בצד הישראלי, פירוש הדבר הוא חיזוק ישובים ואוכלוסיות מוחלשות, מתוך הכרה בקיומם של פערים בין אוכלוסיות מוחלשות, בעיקר באמצעות פיתוח והשקעות במחקר ומדע לטובת החיים במרחב. בישראל, הכרה בפערי העבר בין הרשויות המקומיות וההתיישבות העובדת, ובמרחבים בהם חיות הקהילות הבדואיות נעדרות ההכרה. העברת תקציבים ומשאבים לרשויות שמאז הקמתן סבלו מיחס מפלה בהשוואה ליישובים בהם נערכה קבלה על ידי ועדות, לרבות בקיבוצים, וביטול ועדות הקבלה לחלוטין. כל פרויקט, בין במסגרת "תקומה" ובין מחוץ לו, צריך לבחון שיטות חדשות למיצוי מקורות האנרגיה כך שתהיה יותר ירוקה, ניצול הידע שהתפתח בשנים האחרונות למטרות שיקום חקלאי באמצעים ידידותיים לסביבה, כגון שיטות אקולוגיות וביולוגיות שישמשו החלפת דשנים ומזהמים בחקלאות, הכשרות מקצועיות במסגרת יצירת מקומות עבודה שמתחשבות בחדשנות עבור תושבי המקום. מהלכים כאלה מצריכים תכנון מחדש בהקצאת משאבים, לרבות משאבים שמתפנים מהשקעות טכנולוגיות מזהמות להשקעות למטרות רווחה שמניעה אזרחים לפעול למען עצמם, השקעות בחינוך טכנולוגי של הדור הצעיר לפיתוח ידידותי לסביבה ולהקטנת הזיהומים הפוטנציאלים, מציאת דרכים חדשות להתמודדות עם הטמנת פסולת והקטנת הסכנות לאדם ולחי הנובעות ממנה, פיתוח מדיניות אבטחת מזון כך שהתלות ביבוא בשעות משבר כפי שחוללה המלחמה הזו, לא תחזור על עצמה.

לא ניתן להתעלם מהעובדה שבתהליכי ההרס ולאחריו השיקום, מעורבים אינטרסים ויחסי כוח שקובעים את הכיוון בו תתפתח מדיניות השיקום וההתאוששות מהטראומה. לכן, מחויבותנו היא להצביע על כך שפרויקטים בסדר גודל שנדרש כדי לשקם את החיים אחרי המלחמה, הינם חובתה העליונה של המדינה. מדובר בפרויקטים רחבי היקף, שכוחם ומשאביהם של ארגוני חברה ואיכות סביבה מוגבלים מכדי להתמודד עמם.

משימתנו כחלק מהחברה האזרחית היא לפעול בשתי רמות: האחת, לדרוש מהמדינה מאמץ מיוחד להתמודדות עם המשברים בקנה מידה מרחבי שכולל פרויקטים בהיקף של מדיניות כוללת לשיקום – בראש ובראשונה שיקום התשתיות בקנה מידה אזורי לקיום האדם החי והצומח. על המדינה לנצל את ההזדמנות להוציא את הדרום מהגדרתו כפריפריה: לתקן את אי-הצדק בו סקטורים חזקים מנצלים פרויקטים לאומיים ומשאבים טבעיים בהם התברך הדרום. הזדמנות נוספת היא לפעול להתמודדות ייחודית עם אתגרי האקלים, הפסולת והמזהמים באוויר, משבר המזון כתוצאה מהרס החקלאות, שיקום שטחי העיבוד החקלאי, התיירות והפנאי, התמודדות עם בעיות הזיהום של המים והביוב שנהרס במרחב, התאמת משק האנרגיה לצרכי הסביבה ושימורה כירוקה, חידוש תנאי השיקום במסדרונות האקולוגיים ותוכנית מפורטת להשבת בעלי החיים והצמחייה שבסכנת הכחדה.

השנייה, לרתום סוכני שינוי לפעולה דחופה של ארגוני סביבה וארגוני החברה האזרחית לשיתופי פעולה שיטילו את מלוא כובד משקלם על הפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות ומוסדות המדינה להגיע להסדר מדיני להפסקת המלחמה ועסקת השבת חטופים ולשיתוף פעולה אזורי של העזתים והישראלים. עלינו לעמוד על המשמר ולהבטיח שמדיניות השיקום בתחום הסביבתי והחברתי לא יסבו רווחים באופן לא שוויוני שיעמיק את הפערים השוררים בחברה הישראלית עוד טרם פרוץ המלחמה.

כתבו: הנרייט דהאן כלב, איתי הכהן, מאיר עמור, ארז צפדיה

עריכה: תומר שור