ערן אלוש, 13 באוגוסט 2024
חורבנה של ירושלים בתשעה באב הוא סמל כואב לחורבן לא רק של הבית הראשון והשני, אלא גם של החברה היהודית והיחסים הפנימיים שהיו בה. במסכת שבת, הגמרא מציינת סיבות רבות לחורבן הבית, והן ממשיכות להדהד גם בימינו. הבולטת שבהן היא המצב הקשה שהיה בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו. יחסים שבין אנשים הפכו למורכבים ומרוחקים, מה שגרם לאיבוד תחושת האחדות והקהילתיות שהיו יסודות חיוניים לקיומו של העם היהודי.
בין אדם לחברו, הפערים התבטאו בשנאת חינם, מחלוקות ללא בסיס ובאדישות לסבלו של האחר. תופעות אלו לא נעלמו מאז, ואנחנו נדרשים לשאול את עצמנו: האם באמת השתנינו? האם הפכנו להיות עם שמכבד יותר את הזולת, שנכון להגיש יד לעזרה ולכבד את השונּות? היכולת לתקן את העבר תלויה בהבנה ובתיקון המידות שלנו כלפי האחר. אחדות והערכה כנה לאדם האחר היא המפתח להתגברות על הפירוד והשנאה.
גם בין אדם לאלוהיו, המצב לא היה פשוט. חוסר כבוד למצוות והתרחקות מהערכים שהנחיל לנו הקב"ה היו חלק בלתי נפרד מחורבן הבית. גם כאן, נדרשת חשיבה מחודשת ושאלה: האם כיום אנו מקיימים את הברית עם האל כפי שצריך? האם חזרנו למקום שבו אנו נאמנים למסורת ולמצוות התורה? הקשר בין אדם לאלוהיו הוא עמוד התווך של קיומנו כעם, ובמקום שבו קשר זה מתערער, היציבות והאחדות מתערערים גם הם.
אך חורבנה של ירושלים לא היה רק תוצאה של חטאים שבין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו, אלא גם בשל עמידה נוקשה על קיום דין תורה ללא התחשבות בלפנים משורת הדין. במסכת בבא מציעא נאמר ש"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין". כאשר האכיפה של הליכה אחרי ההלכה הייתה קפדנית מדי ולא התחשבה במצבים אנושיים וברוח הציבור או האדם הפרטי, היא תרמה לחורבן ולפירוד של הבית.
דוגמה עדכנית לחשיבות הנושא ניתן לראות דרך פסיקתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו "יחוה דעת"(חלק א, סימן כה), שבו הוא פוסק איסור גמור לעלייה להר הבית בזמננו ומביא מקורות רבים וגם נימוקים ברורים לפסיקתו. למרות זאת, ישנה קבוצה סקטוריאלית בתוך חברה הישראלית, אנשי הזרם החרד"לי-משיחי הבוחרים להתעלם או לשנות הוראה זו בכך שמביאים נימוקים שונים על היתר עליה להר הביתה. אותה קבוצה ממשיכים ועולים להר הבית בשם השקפות לאומניות ואולי אף משיחיות, ומתוך אמונה שזו הדרך לגאולה לבניית בית המקדש (להתערב לאלוהים שם בתוכניות). אך בכך הם בעצם לא רק עוברים על דין תורה – פסיקות והלכות של גדולי תורה של איסור העלייה להר הבית – אלא גם אינם פועלים לפנים משורת הדין, כפי שנדרש מהם במצבים מורכבים כמו אלו, ומתעלמים גם מהמצב הביטחוני ושלום הציבור בישראל.
ההלכה והפסיקה של גדולי ישראל לא צריכות ללכת אחרי השקפה הפועלת מתוך דלק של לאומנות, ריבונות או משיחיות. פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף מדגיש את החשיבות של ההליכה לפי דרך התורה, ולא מתוך דחפים פוליטיים או משיחיים. רק על ידי שמירה קפדנית על המצוות, יחד עם התחשבות במצבים אנושיים, בציבור הרחב בעם ועשיית לפנים משורת הדין, נוכל לבנות חברה המכוונת לגאולה אמיתית – גאולה שאינה רק מדינית, אלא גם רוחנית ומוסרית.
הימים שאחרי החורבן מביאים עימם אתגר משמעותי לחשבון נפש עמוק. חורבנה של ירושלים היא תזכורת נוקבת על חשיבותם של ערכים אלו, ואנו מחויבים לפעול כדי לבנות חברה טובה יותר, שתהיה ראויה לישועה, לגאולה ולעיר ירושלים. אחרי אלפיים שנה, השאלה אם למדנו את הלקח היא קריטית. האם אנו יודעים לזהות את הפגמים שלנו, את הכשלים בהבנת האחר, ואת החוסר המוסריות שגורם לפירוד? התשובות לשאלות אלו יקבעו אם נהיה ראויים לירושלים של מטה , ואף ירושלים של מעלה כפי שראוי לנו לשאוף.
ואסגור בתפילה קצרה לימים יפים ושל שקט, ימים של שגרה פשוטה ומבורכת על כל ישראל והעולם;
וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ (ספר ירמיהו מד) לבשורות וישועות במהרה בימינו.
